בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
חשיפה למזרח 

חשיפה למזרח

 
 
ליאור ניב

ניצן הורוביץ מביא לנו דוקו מהמדינה שתביא לנו את האולימפיאדה, סין. ליאור ניב חושב שהתוכנית עושה את העבודה, אבל מפמפמת לנו רעיונות שכבר ידענו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
העתיד כבר כאן והוא מלוכסן. מתוך הסדרה
 העתיד כבר כאן והוא מלוכסן. מתוך הסדרה   
ניצן הורוביץ יוצא למזרח אסיה כדי להביא אלינו את המחר כבר היום, זוהי מטרתה המוצהרת של תוכנית הדוקו החדשה "ניצן הורוביץ מחפש את המחר". מדובר בראש החץ התקשורתי של תנועת "העתיד כבר כאן והוא מלוכסן", שמגיעה לשיא חדש ברחשיה לקראת אולימפיאדת בייג'ינג הממשמשת. זה לא חדש, אבל זה לכל הפחות רלוונטי, וכנראה שדוקו מושקע ופופוליסטי הוא מחויב המציאות במקרה הזה.

ברמה הטכנית התוכנית אכן עומדת בקריטריונים: מצולמת היטב, ארוזה גראפית למשעי ומתוחקרת נמרצות. הפרק הפותח התמקד בשינויים האדירים העוברים על סין וסיפק הצצה למפעלות הבנייה הנוכחיים והמונומנטאליים שלה, פלוס תמונות אופייניות לתהליכי הקפיטליזציה המתרחשים בה. עבודה יפה המסברת את האוזן והעין, ללא ספק, חרף הארכאיות הקלה של הבימוי וההגשה. הנתונים מסחררים: כמויות, אחוזים, שיעורים, שטחים. העובדות מציפות את פני השטח, המסקנה שאיתה פתחנו את השידור מודגמת שוב ושוב: לסין כוח כמותי אדיר והיא נהפכת בבטחה לכלכלה הגדולה בעולם.
 

איפה אנחנו בתמונה?

 
עד כאן העבודה נעשתה לא רע בכלל, אבל 'העולם הבא'- לפחות בפרק הראשון שלה- מסיימת באותה נקודה בה היא פתחה ולא ממש מנסה להתרחק ממנה. את כל ההקשרים העולים מן המושא אותו היא סוקרת - פוליטיים, אנושיים, תרבותיים, היסטוריים, לאומיים - היא הצליחה לרוב להדחיק לכדי סדרת תהיות רטוריות ומגומגמות לקראת סיום המשדר, ואילו את המובן מאליו היא דאגה לפמפם שוב ושוב כאילו לא הבנו מלכתחילה. במילים אחרות, ההפקה הלכה הרבה יותר רחוק ולעומק מאשר תוכן הסדרה. המצלמה צללה בעומק אתרי הבנייה המטורפים, על פני שטחי תיעוש בלתי נתפשים בעוצמתם ומול מרואיינים רלוונטיים למדי, אך התובנות נותרו מרפרפות כאילו בכוונה.

כן, אנחנו יודעים שסין משתלטת על תעשיות העולם. כן, אין לנו ספק שעתודת כוח אדם העולה על מיליארד איש היא עיקר המפתח לסוד הקסם הזה. אבל את זה גם ידענו לפני שהורוביץ נעמד באמצע בית חרושת והצביע על פועלת אחת מתוך אלפים בפס ייצור של נורות חשמל. גילויים בנוסח "אצל הסינים אם אומרים שהגשר מוכן תוך 5 חודשים אז הוא יהיה מוכן תוך 5 חודשים ולא משנה מה", לא מוסיפים כהוא זה לא לביאור התופעה ולא לפיתוח השיח העולה ממנה. הסוגיות המעניינות באמת, כגון ההשפעה הספציפית על ישראל בתהליך הסיניזציה העולמי, או הדיון התוך- סיני בהפקעת זכויות האזרח בה, או החדירה התרבותית והמחשבתית של סין אל תוך המערב והדדיותה- הוזכרו אגבית במקרה הטוב.

עוצמת הדימויים שמייצרת המעצמה החדשה והצבתה בקונטקסט מספרי שוטף, בהחלט מחזיקים על גבם את רוב המשדר מבלי להבריח את הצופה – מה שמוכיח שהעבודה נעשתה היטב. אבל חייבים לקוות שהפרקים הבאים יעניקו דיון לא רק מעניין או מפתיע יותר בהיסט החדש הזה של הפוקוס העולמי מזרחה, אלא בעיקר יחדשו משהו בהבנתנו ובתפישתנו את התהליך הזה. בסופו של יום, לא צריך שעת שידור מלאה ויקרה כדי להזכיר לנו שבאמת יש מלא מלא סינים. כדאי ורצוי להתעסק במשמעות של זה: היא בטח הרבה יותר פנטסטית ואטרקטיבית מן הטריוויה והסטטיסטיקה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by