בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מעיין הנעורים 

מעיין הנעורים

 
 
נילי אורן

כדי לעשות סדרה לבני-נוער, לא חייבים לשקר ולמכור לנו שתקופת ההתבגרות היא היפה בחיים. נילי אורן ראתה את The Inbetweeners ונהנתה גם לצחוק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סטיב ארקל הבריטי. וויל (יח"צ)
 סטיב ארקל הבריטי. וויל (יח"צ)   
לפני כמה ימים נזכרתי, ללא אזהרה מוקדמת, במשפט נדוש שמצא את דרכו משום מה לתוך שלל ספרי הזיכרונות שהיו לי בגילאי 12 עד 15. למי שלא מכיר, ספרי זיכרונות היו דרכן של בנות טיפש-עשרה לאסוף חברים בעידן טרום פייסבוק, כדי להוכיח זו לזו מי מקובלת יותר.

המשפט ההוא התחיל במילים "יפים הם ימי הנוער, אך חולפים כחלום זוהר", שזו כנראה הקלישאה הכי תלושה ולא קשורה למציאות שמישהו יכול היה להמציא. נכון, הנעורים עברו מתישהו, אבל אף פעם לא ממש הצטערתי על זה, בעיקר כי הם מעולם לא היו זוהרים, או יפים, אלא יותר מחוצ'קנים ומביכים. הבעיה היא שגם רוב הסדרות על בני נוער, לפחות האמריקאיות שבהן (ע"ע הרכלנית, האו.סי, מגרש ביתי וכיוב') משתדלות בכוח להנציח את הדימוי המפוברק הזה של הנעורים כתקופה הכי קסומה בחיים, כאילו שלא מדובר בזמן בו רוב בני האדם הכי דומים לדביבון מצורע ובעלי בטחון עצמי הולם.

לכן תמיד מצאתי את הסדרות האנגליות שעוסקות בבני נוער אמינות יותר מאחיותיהן האמריקאיות. והנה עלתה עוד אחת כזו בערוץ 4 הבריטי. קוראים לה The Inbetweeners, והיא מחליפה סדרת נעורים בריטית מצטיינת אחרת – Skins, שנגמרה לפני כמה שבועות בסוף לופת לב כהרגלה, והשאירה טעם להרבה עוד.

כמובן שאחת מתופעות הלוואי של התחלופה הייתה השוואה מיידית בין הסדרה החדשה לקודמתה - השוואה שלמען האמת מילאה אותי בתחילה בגעגועים לזו שחלפה, עד שהתרגלתי. אבל לא בגלל שהסדרה הדנדשה גרועה או לא אמינה, אלא כי היא ממש שונה. Skins היתה סדרת דרמה עם דמויות מורכבות. The Inbetweeners לעומתה היא קומדיה עם דמויות מצחיקות ומוקצנות, אבל שטוחות למדי.

גיבורי הסדרה הם חבורת נערים בני 16 פלוס מינוס, שבראשם וויל, אובר-חנון שמדבר משונה, שמגיע לשכונה חדשה ומתחבר לקבוצת האאוטסיידרים המקומית (מעט מהר מדי לטעמי). סיימון הוא הנורמלי והיפיוף מביניהם, אבל אפילו הוא מאוהב במישהי שלא שמה עליו, ונוטה להסתבך עם עצמו ועם אחרים לפחות פעמיים ביום. ג'יי הוא הצלע החרמנית ונטולת המעצורים בחבורה. ואילו ניל, החבר האחרון, הוא לא ממש הציפורן החדה ביותר בכף היד.

למרות שהסדרה לא דומה לשום סיטקום אמריקאי שהכרתם, היא סיטקום במלוא מובן המושג. לכן כל הרגעים הקומיים בה מתבססים על המצבים המשונים בהם מוצאות עצמן הדמויות המוחצנות שלה. כך, לדוגמא, באחד הפרקים הולכים כוכבי הסדרה ללונה פארק. רובם מנסים לתפוס שם בחורות חוץ מוויל, שמשכנע את כולם לעלות לרכבת ההרים החדשה במתחם. ולא סתם לנסות אותה, אלא לעמוד שלוש שעות בתור כדי לתפוס את המושבים הקדמיים. אבל כשמגיע תורם לעלות למתקן, מסתבר שתפסו להם את השורה הראשונה ונשאר שם רק מקום אחד. מקטר ומקלל פוסע וויל הגיק אל המקום הנותר, רק כדי לגלות כשהוא מגיע אליו שהתפסנים השפלוליים עליהם הוא זועף, הם חבורת מוגבלים ונכים שהגיעו לגן השעשועים ליום כיף.

אז נכון, אחרי הדרמה המרגשת אך לא קיטשית שהייתה Skins, קצת קשה להתרגל למשהו אחר, בעיקר כשהתחליף מזכיר אותה קצת, כי גיבוריו בני אותם גילאים. אבל מי שייתן לסדרה הזו צ'אנס, מהר מאוד ימצא את עצמו נהנה. וגם אם רק לחצי שעה, הנאה זה תמיד נחמד.

המלצה לזכייניות לסיום: יאללה, תביאו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by