בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מה קרה לילד שרצה רק להיעלם 
 
 עמית גור (צילום: ענת ספרן)   
 
אביעד אליה, הזמן הוורוד

זה לא היה קל, לגדול כהומו שמן ודחוי בקיבוץ, אבל עמית גור לקח את כל הדברים שלא שברו אותו ועשה מהם מופע קברט מצחיק ומרגש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
באמצע נובמבר 2002 הגיע למערכת הזמן הוורוד אי-מייל ובו תגובה בוטה לראיון שפורסם שבועיים קודם לכן עם בני כבודי. "בכניסה אל תוך חיי, בני כבודי לא היה עובר בשום לילה", נכתב שם בין היתר. "לגייז באשר הם יש פטנט רשום בכל מה שקשור לדימוי עצמי נמוך. אנחנו ממש לא זקוקים למישהו כמו כבודי להזכיר לנו כמה רע לנו עם עצמנו". הכותב, עמית גור (את זה אפשר היה לראות לפי הכתובת) לא רצה לפרסם את שמו. כמה ימים עברו וכמה אי-מיילים הוחלפו, עד שהתרצה. "זה היה לעמוד מאחורי משהו, בגלל זה קצת התחרבשתי", הוא מסביר.

אפשר היה לקבל את הרושם שגור נרתע מחשיפה. אז זהו, שלא: חודש אחר כך העלה את הצגת היחיד שלו, "הגבר שיכולתי להיות - קברט אוטוביוגרפי מצולק", שבשלה התכנסנו כאן הערב. חשיפה לא חסרה שם. גור, 28, מלא כריזמה, בכלל לא ביישן, עומד על הבמה כשלצדו רק המוסיקאי רועי בן סירה, מי שאחראי, כדבריו, על "הפסקול של החיים שלי". במשך שעה וחצי הוא מוביל במיומנות את הקהל למסע בין התחנות הכי אינטימיות בביוגרפיה שלו, עד כה. עוד לא הסדרתם את הנשימה אחרי שנחנקתם מצחוק למשמע תלאותיו של עמית הקטן מתחת לשמיכה בבית הילדים, כבר הוא מפתיע בשיר. ואוי, איך שהוא שר יפה.

את שלושת המונולוגים הראשונים במופע מקדיש גור לילדותו בקיבוץ. כמה שהם לא מצחיקים, המונולוגים, האותנטיות שבה הוא מצייר חיים של ילד הומו דורכת אותי, מעבירה בי צמרמורת. עכשיו אני מספר לו שאותה צמרמורת עברה בי לא מזמן, כשישבתי אצל הורי וחקרתי אותם על הילדים מהשכבה שלי, מה עם זה, ומה עם זה. אז האחד מהמר כפייתי, השני סתם תקוע, וכאלה. אוי, איזו נחת.

גור: "כן, יש איזו שמחה כזו! היו תקופות שחשבתי שאני אשאר בקיבוץ ואחלוב פרות ולא ייצא ממני שום דבר, אבל כנראה שעמוק בפנים יש מקום שיודע שיש פה טעות והיא לא אתה. שפעם אתה עוד תראה להם. אני זוכר שבחטיבת הביניים התחילה תקופה נורא קשה של התעללויות והצקות, שהיום אני לא לגמרי זוכר כי יש לי יכולת לטשטש דברים כאלה. רק בתיכון הדברים קצת השתנו, עם הקטע של המוסיקה, הרכבי ג'ז, רוק, פיתוח קול, שיחד אתו הופיעה מן הערצה כלפי, אולי כי בתיכון מעריצים את המוזרים. כשאני שר ש'הנשמה שלי כבר יודעת משהו שייקח שנים עד שהלב שלי ילמד', זה נכון. זה מכניס אותך להמון אמביציות שמקשות על החיים. קיוויתי שהן יעברו אחרי שהמופע הזה יעלה, ועדיין אני רואה שלא".

זהו מופע היחיד הראשון שלו. "הבנתי שאף אחד לא יעשה ממני כוכב. זה לא יקרה. הסתובבתי בעולם והיה לי קשה להיות 'פוטנציאל'. שכולם אומרים, 'עמית, הוא מדהים', אבל אין לזה מימוש. ואז השאלה היתה, איך אני יוצר לעצמי את המקום להתגלות ואת הנישה שלי מתוך הבעיות. זה היה מן צורך פרקטי כזה. רציתי קריירה. ידעתי שאני רוצה לעמוד לבד על במה, ולא ידעתי בְמה. ההשראה הכי גדולה שלי בעבודה הזאת היא סנדרה ברנהרט, קומיקאית לסבית שמוכרת בעיקר מ'רוזאן'. ב-99 פגשתי אותה כשהיתה בארץ. באתי לראות הופעה שלה ודיברנו אחר כך, והיא נתנה לזה פוש".

- לא מלחיץ להעלות מופע יחיד?

"בהתחלה לא העזתי להגיד שיהיה לי מופע, התביישתי. פחדתי, מה אנשים יגידו. מי יבוא? והנה, בבכורה היו מלא אנשים, חצי מהם הכרתי וחצי לא. היה קהל נורא מגוון".

- ואיך היו התגובות?

"היו אנשים שהביעו מן תודה נורא אמוציונאלית שהזמנתי אותם ושנתתי להם את האפשרות לשבת שם. היו אנשים שאיבדתי אותם לרגעים. יש שם כמה משפטים על נשים שלא עברו נכון ופגעו דווקא באלה שאני מעריך. כשדיברתי על הכּוּס שתמיד היה מבחינתי חור שחור, מקום שרגל אדם מעולם לא דרכה בו, the final frontier, מסע בין כוכבים - הנה, אתה צוחק - אז הן תפסו 'חור שחור' כפח זבל. זה לא עבד. זה מה שהכי מפחיד, שאני לא רוצה לפגוע".

- נשות החור השחור הן לא היחידות. נדמה לי שבקרוב תוכל לפתוח מועדון נפגעי עמית גור.

"בסילווסטר פגש אותי מישהו שאני מספר עליו במונולוג על הסקס. שנתיים אחרי הוא התחיל אתי שוב בלי לזהות אותי בכלל. מסתבר שהוא היה במופע, וכשהוא קלט שאני זה אני הוא התחיל לצעוק שאני עושה עליו כסף ומרוויח על החיים שלו".

- עד כמה אתה קשוב לביקורת? עשית שינויים בעקבות מה ששמעת מאנשים?

"אני נורא רגיש לקהל, בודק תוך כדי מופע מי הולך, לאן הוא הולך, אבל אין לי בעיה לאבד אנשים, כאלה שמרגישים שהם חשופים למשהו שהם לא רוצים להיות חשופים לו. אני לא יכול לעשות משהו אחר. רציתי את האישור מהמיינסטרים, ושכחתי שזה יהיה שנוי במחלוקת. היום אני מבין שאני לא יכול לרצות שכולם יאהבו אותי ובאותו זמן לכתוב כל כך אישי וספציפי. זה לא יעבוד. אז התגובות, קצת היה לי קשה אתן. היו לי שבועיים קשים אחרי, לא ידעתי למי להקשיב. אמרתי, טוב, אני מוריד, אני מוריד, ואז מישהי אמרה, אז מה יהיה הסוף של זה? והיא צודקת. דברים שלא נוגעים כבר עשיתי. אז זה חייב לגעת".
 

לא יצירה גאה

אחרי השירות הצבאי הוא שיחק בתיאטרון חיפה ובהבימה, למד בבית צבי, השתתף בפרויקט משחק בניו יורק, וכשחזר ארצה מצא את עצמו בבית לסין ובקאמרי. בשנתיים וחצי האחרונות הוא משחק ב"ג'ודי יקירתי" של אנסמבל תמונע, בתפקיד של דראג קווין שבטוח שנכנסה בו הנשמה של ג'ודי גרלנד.

- איזה סוג של תגובות קיבלת מהומואים?

"שמעתי ביקורת מגייז, למה לא עשיתי דראג, למה לא רקדתי יותר. התגובות האלה הן מאותו סוג של ביקורת שאני מקבל כבן אדם מהקהילה. מישהו צעק עליי למה אני לא מוכן ללכת לגן העצמאות או כמעט לא יוצא למועדונים. אני לא בטוח שאני מבין מה זאת תרבות גאה ובגלל זה לא רואה את עצמי כשייך לתרבות הזאת, אבל זה כאילו לא בסדר אם אני לא מתנהג כמו שאני אמור להתנהג, וזה בדיוק אותו פשיזם שחוויתי בקיבוץ. שוב להיכנס לחברה שהקודים בה מאוד ברורים ואני לא עומד בדרישות.

קל מדי לסווג את המופע שלי כיצירה גאה. אני לא רואה אותו ככה. זה הרבה יותר גבוה ועמוק מלהיות הומו. במקרה שלי אני הומו, אבל להיות כל כך לא דהוי ולרצות רק להיעלם, זה לא ייחודי רק להומואים אלא משהו שהרבה אנשים חווים. אני מבין שזה יתויג, אבל זה ברור מדי וגם לי קל מדי לכוון רק לשם".

- תסביר לי איך זה שבאת לכתוב על כאב ויצא לך מצחיק.

"זה בדיוק ההיפך. בתהליך של הכתיבה לא אמרתי לעצמי, 'אני כותב על הכאב'. הלכתי על הומור שחור וציני, ופתאום נוצר כאב אצל הקהל. זה היה מדהים בעיני, כי לא ציפיתי לתגובות כאלה".

- מתי יכולת כבר לצחוק על זה?

"נורא מוקדם. בכיתות י'-יא' נהייתי מודע לכוח שיש לשימוש בשפה ולמלים שלי. האמת שהייתי פשוט בן אדם בלתי נסבל. זה היה מאוד וולגארי. הייתי נכנס באנשים".

- נכנס גם בעצמך, כמו ילדים שמנים?

"אוי, אבל הייתי גם שמן. החלטתי לא להכניס את זה למופע כי זה נראה לי יותר מדי. הייתי הכל, הלכתי על קומבינציה קלאסית. על עצמי לא ירדתי, זה פחות הז'אנר שלי, אבל השנאה העצמית עלתה ויצאה החוצה בציניות, בהומור. ואי אפשר היה לענות לי כי זה היה תמיד מן פאנץ' ליין. גם היום זה קורה קצת, אם כי בשנים האחרונות יש איזה סוג של שלווה שמתחילה. אני יותר מסתדר עם עצמי".

המשפט הזה מסתמן בתור משהו שאפשר יהיה להשתמש בו אחר כך כפסקה הסוגרת של הראיון. אופטימיות מצולקת, לירית כזאת, זהירה. אבל אז מדגים גור את הכישרון שלו לפאנץ' ליינס. "הלוואי שהייתי מפנים את כל הדברים שאני מדבר עליהם עכשיו", הוא אומר. "מה, אני משדר מישהו שטוב לו עם עצמו?".

- אתה עולה לבמה, מעלה הצגת יחיד. זה סוג של איזה בטחון עצמי, נכונות לחשיפה.

"החשיפה מבחינתי היא לא קשה. אני ככה גם כבן אדם. יש משהו שכאילו כן, אבל את הדברים האמיתיים אני לא אתן. אבל מה שאני נותן זה מספיק. אני מזייף מעולה זרימה, חופשיות וגמישות. אז לא כל הזרימה הזאת שיש שם היא בחיים, אבל אולי בגלל זה הדבר הזה נכתב. למרות שכמו שאמרתי, גם ממקומות אחרים, יותר פרקטיים".
 

גברי עד שפותח את הפה

בין אם הוא יודע מה זה תרבות גאה ובין אם לא, ההומואיות שעיצבה את ילדותו של גור מלווה אותו גם עכשיו, וגם במקצועו. גור: "יש דבר כזה, הומור הומואי. זה הומור עם משמעות כפולה ועם סתירה פנימית. חוץ מזה, אם הייתי סטרייט היה לי מופע יחיד? על מה הייתי מדבר בו? זה שאני הומו גרם לי לעמוד תמיד מהצד. היכולת לעמוד מהצד ולהסתכל על העולם ילדה את המופע הזה, ובחינתי, זאת המתנה בלהיות הומו. היום אני יודע את זה.

"אני שחקן שיש בעיה לעשות לו טייפ קאסט. מבחוץ משהו נראה נורא גברי, ואז אני פותח את הפה, ואני לא רוצה להגיד נשי, אבל סוג אחר של אנרגיה שנוגדת את הלוק. יש בעיה לתת לי תפקידים, ואני באמת מקבל פחות תפקידים ריאליסטיים ויותר תפקידים מסוגננים. אני די מוגבל כשחקן. גיליתי שאם אני מקבל תפקיד ריאליסטי של גבר סטרייט אני מאבד שבעים אחוז מההומור שלי, מהבינה שלי, מהצבע שלי. אני נהיה אפור לחלוטין. ישר אני מתעסק במיניות שלי - כמה רואים, כמה לא רואים, מה צריך להסתיר, ואז אני מוחק, וסתם עושה תפקיד שכל אחד אחר יכול לעשות ושגם לא כל כך מעניין לי לעשות אותו. בלהיות אתה על הבמה יש כוח. זה סיקרן אותי תמיד".

- גם השירה שלך היא נשית.

"מה זה לשיר נשי?"

- אה, זה פשוט. זה לשיר יותר יפה.

"כשאני מתחיל לשיר זה מחובר אוטומטית לנפש. אני לא צריך להתחיל לעשות עבודה. זה ברור לי. לא כמו משחק, שצריך להתחיל לחפש מה אתה ומי אתה. אבל אני כן למדתי הרבה ואני מקפיד על השירה שלי כי חשוב לי שבתור ביטוי נורא עמוק של הנשמה זה יהיה מדויק. תמיד שמעתי ארת'ה, קרול קינג שהיא אהובתי עד היום, בט מידלר, שהיום אני הרבה פחות מתחבר אליה, וגם ברברה סטרייסנד. אז השירים במופע נועדו לתת לקהל קצת מנוחה וזמן לעכל דברים, אבל הם גם המקום הרגשי".

- מה הלאה?

"מעניין אותי לראות איזה דלתות זה יפתח. התראיינתי פה ושם על המופע והנה מציעים לי עוד תפקיד. יש לי תחושה שאני לא אקח אותו. אני לא יכול לחזור ולעשות את הדברים האלה שבהם אני לא מרגיש מחובר וקרוב. אני לא יכול לעשות את המופע הזה ואז למכור את נשמתי לשטן. אני חייב להישאר בצד".

- מעכשיו הכל משתנה?

"זו אמורה להיות התחלה של פריצה, אבל שום דבר בעצם לא משתנה. אנשים יותר נחמדים אליך, אתה מקבל יותר כרטיסים חינם. כן חשבתי שההכרה שתבוא תמלא אותי, זה עדיין לא. חשבתי שיהיה לי שקט פנימי. הנה, עשיתי על זה וי - אבל זה לא קורה. חלק ממה שיצא מהמופע הנוכחי ייכנס למופע אחר. יש לי מלא רעיונות, אבל הכי בא לי לפרוש: עכשיו אני הקורבן של הדברים שתמיד רציתי. החיים שלי תמיד הביאו לי את מה שרציתי בדיוק רק כדי שאני אגלה שזה לא מספק אותי".

- מה, אין בזה שום תיקון? עדיין אתה כועס, לא מפויס?

"יש בי חוסר מנוחה, לא כעס. גם לא מספיק אהבה לעצמי, עדיין. מצד שני, לקחתי את כל הדברים האלה שהפכו את החיים שלי מאוד קשים והפכתי אותם לדבר יצירתי שנותן משהו לאנשים. אנשים הסתכלו אפילו לרגע אחד על החיים של עצמם ולא האמנתי שזה יקרה. וזאת מתנה, כי אני רוצה לעשות דברים שיעשו משהו לאנשים. במופע זה היה מאוד ברור. איפה שצחקו, איפה שהיו סוג של ריגוש, מבוכה, הלם - הרגשתי. וזה מדהים, וזאת הפעם הראשונה שזה קורה לי".

______________________________________________
המופע הבא של עמית גור, הגבר שיכולתי להיות, ב-19/2, בתמונע
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by