בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הופה, אירופה 
 
 
צביקה בשור

צביקה בשור מצטער שסיפורה המרתק של מינימל קומפקט לא סופר בידי במאי מנוסה יותר מהמעריץ נתן מנדלבאום

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בתחילת "נשמות גועשות" עומד נתן מנדלבאום, מפיק, במאי ועורך הסרט, על מרפסת תל-אביבית אלף תשע מאות שמונים ו, עושה שרירים לתוך מצלמת שמונה מ"מ. ברקע נשמע קולו של נתן מנדלבאום, משולחן העריכה אלפיים ו, מספר לנו על המֶמוּרפַּס השרירי וכמה שהוא אהב את מינימל קומפקט. באותו רגע נדמה היה שמנדלבאום מכניס את הצופים לתוך סרט אישי, מסע בעקבות אהבה ישנה.

שמונים וכמה דקות מאוחר יותר, כשהגיטרה ניסרה את סוף הסרט והשם של מנדלבאום חצה את המסך בפעם האחרונה, נזכרתי באותה פתיחה. בהקשר החדש שלה היא נראתה לי פתאום כמו התנצלות של מנדלבאום על היצירה שלו. כאילו אמר הפתיח הנוסטלגי: תראו, אני יודע שאני לא במאי מוכשר במיוחד, ואולי זה לא אני שצריך היה לעשות את הפוסט-מורטם הקולנועי ללהקה חשובה ומעניינת כמו מינימל. אבל אהבתי אותם, והייתי חייב לעשות את הסרט הזה בשביל עצמי. אז סליחה.

אני סולח. זה לא הכסף שלי ממילא.

אבל זה לא אומר שאני חושב לרגע אחד ש"נשמות גועשות" הוא סרט טוב, כי זו כבר תהיה רשלנות. הסיפור הראשוני שלו מצויין: חבורה של צעירים (וצעירה) ישראלים עם מקדם אאוטסיידריות ראוי, עוזבים את מדינתנו לנפשה ומתגבשים לכדי להקה מצויינת בבית דירות בבריסל, ביחד עם מתופף הולנדי שלא יודע לתופף.

והם גם מצליחים. מוכרים יותר תקליטים משלמה ארצי, מצליחים לשרוד כלכלית שבע שנים, כמעט ומתפוצצים לשוק המוסיקה האמריקני. בדרך מכאן לשם ובחזרה מספיקה הצעירה העברית הגאה להתאהב בערך בחצי להקה ובחצי אירופה, וכולם מתאהבים גם בה. זה הסיפור הבסיסי של מינימל קומפקט, ואפשר היה לעשות ממנו אחלה סרט. אבל מנדלבאום מצליח לדפוק אותו בכל המקומות הנכונים.

הראיונות שלו עם חברי הלהקה נראים כפויים להחריד, והדבר האחרון שנובע מהמסך זו אינטימיות. נראה כאילו ברי סחרוף, רמי פורטיס, סמי בירנבך, מלכה שפיגל ומקס פרנקן - שמנדלבאום בחר לראיין כל אחד מהם בנפרד - לא באו לראיונות חמושים בפואטיקה יתרה, ושלבמאינו אין מושג שחוק איך להוציא את זה מהם. אז הסיפור עובר שטוח, בלי גזים של התרגשות.

ומילא זה, אלא שהוא גם די מבולבל. רגע אחד פורטיס מספר לנו איך הוא הרג את הלהקה, אבל זו מתפרקת למעשה רק רבע שעה מאוחר יותר. לפעמים אנחנו מבינים שמלכה נפרדה ממישהו רק בגלל שאנחנו מתבשרים שהיא נפרדת ממישהו אחר. מדינת המוצא של החברים מבליחה פתאום ואז נעלמת בלי סיבה. עם טונות הרצון הטוב שלו, מנדלבאום לא יודע איך מספרים סיפור.

גם בלעשות נעים בעין הוא לא חזק. הסרט, בניגוד מובהק ללהקה, חסר כל סגנון. הוא נגרר לכאן, נגרר לשם. המיקומים בהם נערכים הראיונות משמימים, ואני מוכן להתערב שמנדלבאום בכלל לא חשב שזה משנה איפה הוא מצלם. רק קטעי ארכיון - הופעות, קליפים, ראיון ורבע בחום-לבן - שוברים את הדראון הוויזואלי של מנדלבאום.

למזלו, ולמזלנו אנו, הסיפור באמת טוב. אפילו שלפעמים נדמה כאילו מי שיודע לספר אותו לא רוצה, ומי שרוצה לא יודע, הוא עדיין תופס. וההורים של מלכה שפיגל ידעו משהו כשהם הלבישו עליהם את השם הזה, כי היא באמת כזאת. והמוסיקה דוחפת את העגלה הזו עוד כמה מטרים קדימה. והופה, נגמר הסרט.

ולכאורה זו ביקורת שקוראת להדיר את עיניכם מהתוצר הסתמי. אלא שאין כרגע סרט אחר שעושה כבוד למינימל קומפקט ומנסה לספר את הסיפור שלה, ולא צפוי שיהיה כזה בקרוב, למה פה זה לא לונדון. הצופה חובב המוסיקה תקוע כאן כמו צרכן בשוק הנשלט על ידי מונופול. בעסה, אבל זה מה יש.

______________________________
נשמות גועשות, שלישי, 22:00, יס+
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by