בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גם אנחנו אפרטהייד 
 
 מנסה לשנות במסגרות שיש לי. ברנהיימר   
 
ניר נון נוה

אבנר ברנהיימר, התסריטאי של "יוסי וג'אגר", מדבר עם ניר נוה על הסרט, הזכייה שלא היתה בפסטיבל ברלין, על ההומואים בישראל שיוצאים עם שריוניות, המדינה שצועדת לקראת דיקטטורה ועל הצורך בהתנגדות אקטיבית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ברלין. יום שישי בערב. אולם הטמפודרום. טקס פרסי הטדי - תחרות הסרטים ההומו-לסביים ה-17 במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין. האולם מלא בכ-4000 איש הממתינים להכרעת חבר השופטים, בהם גם נציגי הסרט הישראלי, שהפך לאחד המדוברים ביותר במסגרת הפסטיבל- "יוסי וג'אגר". ברגע האחרון עוד מעבירים את חברי הצוות הישראלי מהשורה החמישית לשורה הראשונה. כאילו מעבירים מסר. והיו לצוות הישראלי ציפיות, שהלכו ונבנו במהלך השבוע. הסרט היה להצלחה מסחררת. כל ההקרנות היו מלאות. הקהל אהב את הסרט, נשאר לאחר ההקרנה לשאול שאלות את אנשי הצוות, התעניין, התרגש. עיתון הגייז המרכזי של ברלין, הזיגאזוילה, קבע כי מדובר במועמד בטוח לזכייה. ההתרגשות וההתרחשות סביב הסרט רק הגבירה את התחושה שהפרס קרוב.

אלא שכל הסימנים המקדימים לא הובילו לפרס הנכסף. סרט מכסיקני שלא ממש צבר תהודה לקח את הפרס. ועם כל הפירגון לו זכה הסרט - ההצלחה בהקרנות, ההצלחה במכירת הזכויות, ההופעה של עברי לידר במהלך הערב על בימת הטמפודרום בברלין - התחושה היא שיש כאן איזושהי החמצה.

בבוקר שאחרי מודה אבנר ברנהיימר, התסריטאי של הסרט, כי קיימת אכזבה, אבל מדגיש שמלכתחילה הונמכו ציפיות.

בבית הקפה המרכזי של הקהילה, "בריו", בעיניים טרוטות משהו, הוא שופך את התחושה בקרב הצוות הישראלי - שהם ופסטיבלים לא הולכים יחד. "כולנו חשבנו שאין לנו מזל בתחרויות" הוא אומר, "אנחנו נורא מצליחים עם קהל, נורא מצליחים מסחרית, מבקרים אוהבים אותנו, אבל איכשהו אנחנו לא עוברים שופטים של פסטיבלים".

"למרות שכל הזמן אמרנו שננמיך ציפיות - הן הלכו וניבנו במהלך השבוע. רמזו לנו שאין ספק שנזכה בטדי. הסרט זכה לפירגון עצום, לאהדה רבה, וזה מאכזב לא לזכות. אחרי הטקס הרגשנו כמו חבורה שכולם באו לנחם אותה. לחצו ידיים, אמרו לנו ששדדו אותנו. הרגשתי כמו בלוויה. אבל בסדר. הסרט קיבל את מה שהיה צריך לקבל. הוא היה לסרט הכי מדובר בפסטיבל, ברמת הגייז בוודאי, קיבלנו את החשיפה שרצינו, ובסך הכל מדובר מבחינתנו בהצלחה".

וכשברנהיימר מדבר על הצלחה הוא מתכוון לכך. למרות הפורמט הבעייתי מאד של 65 דקות - ארוך מדי לסרט קצר, קצר מדי לפי'צר של ממש - הוא נמכר להקרנות כסרט קולנוע לכל דבר בארה"ב, איטליה, הולנד, בלגיה, ואפילו ויאטנם. הצעות יש גם מגרמניה וצרפת. באוגוסט הקרוב הוא יוצא בניו יורק להקרנות מסחריות. ולא פחות חשוב - הסרט הוזמן להשתתף במאי בפסטיבל טריבקה המכובד בניו יורק. הצלחה בכל רמה. ובכל זאת, הטעם בפה מר משהו.

"כל מה שקרה עם הסרט זה בונוס. כסרט שהתחיל עבור הטלוויזיה ומצא את עצמו בפסטיבל ברלין עם כזו תהודה, אבל דווקא על רקע זה זה היה מאכזב. על הסרט שזכה בכלל לא שמענו. הזהירו אותנו מסרטים אחרים. אבל כרגיל, הבנו שהיה ויכוח מאד גדול על יוסי וג'אגר בקרב חבר השופטים. היו מספר שופטים, בהם אחד קולני במיוחד, שאמר שבשום פנים ואופן אסור לתת פרס לסרט על הצבא הישראלי. וזה כל כך חבל, כי דווקא אנחנו מהווים קול אחר מישראל, וצריך להשמיע קול אחר מול כל האחדות המזויפת, מול הרוחות ש'כולנו פטריוטים' ובעצם לא צריך אופוזיציה. ולכן גם במהלך התשובות והשאלות שלאחר ההקרנות היינו פוליטיים ולא הצגנו את האחדות הימנית. וזה מעצבן. השטחיות של הדיון, שהכל ססמאות, לא לתת פרס לסרט על צבא ישראלי. הפרס הוא לא כזה גדול, אולי היה מממן את כרטיסי הטיסה. מעצבן להפסיד מהסיבות הלא נכונות".

והפוליטיקה ליוותה את הסרט במהלך כל השבוע. בעיקר לאחר ההקרנות. הקהל נותר לשאול שאלות, שרובן ככולן היו פוליטיות. איך הסרט התקבל בארץ, איך זה להיות הומו בארץ הקודש, ההתייחסות בחברה, בצבא, וגם, איך לא, בנושא הסכסוך.

"השאלות כאן היו מאד שונות מהשאלות ששאלו אותנו בארץ", אומר ברנהיימר. "בארץ אפשר להגדיר את השאלות כשאלות יהודה לוי. איך זה לעבוד אתו, איך זה לאפר אותו, איך זה לסרק אותו, איך זה לנשק אותו. פסטיבל יהודה לוי. כאן השאלות היו מהותיות יותר".
 

בסרטים של איתן תמיד יש זיון בתחת. אני רציתי נשיקה

נשיקה גורמת ליותר אי נוחות. יוסי וג`אגר
 נשיקה גורמת ליותר אי נוחות. יוסי וג`אגר   
כדאי לעצור לרגע בשביל להבין את גודל המאורע, גם בלי הפרס הנכסף. סרט טלוויזיה דל תקציב, שהופק עבור הכבלים, פורץ עוד לפני שידורו בטלוויזיה ומוקרן בבתי קולנוע ברחבי הארץ, מוזמן להשתתף בפסטיבל ברלין, אחד הנחשבים בעולם, זוכה לתשומת לב ואהדה עצומים, מעורר עניין, נמכר להקרנה ברחבי העולם. וברנהיימר בכלל לא ידע שיש לו כזו פצצה בין האצבעות המקפצות על המקלדת.

"ידעתי שיש כאן סיפור חזק, אבל בכלל לא חשבתי שזה יתפתח לאן שזה התפתח. אולי איתן (פוקס - נ"נ) חשב על זה בהתחלה, אני פשוט ידעתי שאני אוהב את הסיפור. באתי אליו עם הרעיון בזמן שהוא כבר התחיל לעבוד על "ללכת על המים", הוא אהב, ב-ICP מייד התלהבו והתחלנו לעבוד. עשינו את הסרט נורא מהר. זו הייתה אמור להיות דרמה של 50 דקות, יצאו לנו יותר מ-70 דקות, ובסוף אישרו לנו באופן חריג 65 דקות. הבנו שיש לנו סרט יפה ומרגש, אבל עדיין סרט טלוויזיה לכבלים.

"ואז התחיל לרוץ באז כזה בתעשייה על הסרט, היה את פסטיבל ירושלים, ובגלל הביקוש גם הקרנה בתל אביב, והגיעו מלא אנשים. כשנדלק האור פתאום אתה רואה אנשים בוכים, נגשים אליך, מנשקים אותך. והבנו שהסרט צריך ללכת לקולנוע. היה לנו חלון זמן של כמה חודשים עד לשידור בטלוויזיה והתחילו ההקרנות בסינמטק ת"א. והביקוש היה עצום. לא היה לנו תקציב פרסום בכלל, קרן נוספת עזרה לנו, וכל הפרסום הושג בעזרת קשרים והנחות מפליגות בעיתונים. הסרט התחיל לרוץ גם במקומות אחרים בארץ, ופתאום פסטיבל ברלין, ועכשיו פסטיבל טריבקה, שלא לדבר על כל פסטיבלי הגייז.

"הנקודה שידעתי שיש לנו משהו מוצלח הייתה כשראיתי את הראף קאט. הבנתי שיש דמויות מאד מובחנות וסיפור שתופס אותך וכשראיתי את הסצינה בשלג כשיהודה שר ואוהד מסתכל ומחייך, אז ידעתי שיש לנו את הסרט".

אחת הטענות שמועלות כנגד הסרט, היא שלעיתים הוא עדין מדי בהקשר ההומואי. ברנהיימר לא מקבל את הטענה. לדבריו, בחברת ההפקה היו בתחילה דווקא תלונות שהוא גס מדי, ובכלל, גם אם הסרט לא היה מיועד לטלוויזיה לפריים טיים, הוא לא היה משנה את התסריט בשום נקודה.

"נורא רציתי נשיקה", הוא מבהיר, "בסרטים של איתן תמיד יש זיון בתחת. גם בפלורנטין, גם בבעל בעל לב הקטע שהוא מסובב את הבחור אל הקיר ותוקע לו. לא רציתי סצינה כזו.

"הסצינה המקורית הייתה אמורה להיות בבריכה כששניהם מתנשקים. לא כתבתי הארד קור, לא רציתי זיון בתחת. בסוף הסצינה השתנתה בגלל סופת שלג, והייתי צריך תוך שעות לשנות אותה. והיה לי ברור שאני שובר את הסטיגמה של זיון בתחת - עם נשיקה. אני מאמין שלהראות נשיקה מדהימה עם קלוז אפ גורם לצופה לזוז יותר באי נוחות בכסא מאשר זיון בתחת, שאצל הסטרייטים יותר מנותק מאהבה. האמנתי שלהביא רגש, נשיקה, תחת זכוכית מגדלת יהיה הרבה יותר קונטרוברסלי. וזה אכן קרה".
 

המהפכה ההומואית

יש מי שאומרים שעצם הרעיון שסרט על אהבה גאה בצה"ל התקבל כל כך בחום בחברה הישראלית מהווה הישג עצום בפני עצמו. מציג את השינוי שעבר על החברה הישראלית בקבלת הגייז. ברנהיימר, שחי למעלה משנתיים בלוס אנג'לס, חושב שלהומואים בישראל כיום אין במה להתבייש.

"ב-15 השנים האחרונות ישראל עברה מהפיכה בהקשר להומואים, ואני רואה עצמי שותף לזה. אני מרגיש שהקהילה מאד פתוחה ומתקדמת".

ובכל זאת, מדובר בפתיחות עם בעייתיות ישראלית. עם שריון ישראלי. עם מחסום החספוס. "ההבדל העיקרי בין תל אביב ללוס אנג'לס הוא בגישה. שם האנשים הרבה יותר פרנדלי, אם אתה הולך לבר אתה מיד מוצא את עצמך מדבר, מחייך, מקשקש. בארץ כולם מגיעים עם שריוניות. זה משהו שישראלים צריכים להשיל מעליהם, וזו הסיבה העיקרית שאני עצמי לא מרבה לצאת.

"אנשים בארץ חושבים שהקשיחות וההתנשאות, הגישה השינקינאית של שנות ה-80, יש בה חן. אבל אין בה חן. אני קולט פחד מלתקשר, מלהיקשר. הרי בשניה אתה שובר אותם, אבל מראש הפרצוף החמוץ הזה לא עושה לך חשק לעשות את זה. אני רואה בזה סוג של מסכנות, וחבל".
 
 

גם אנחנו אפרטהייד

"אבל בסך הכל אני רואה את תל אביב כעיר נורא הומואית, פתוחה, יוצאים החוצה, אוחזים ידיים, מתנשקים. גם בהקרנות של הסרט ברחבי הארץ היו תגובות מאד חיוביות לסרט, למרות שלא ממש דיברנו עם הקהל על נושא ההומואיות. התחושה היא של התקדמות עצומה, אבל במדינה שלנו הכל יכול להתהפך בשניה.

"מצבם הטוב של ההומואים עוד יבוא לנו בפרצוף. אנחנו עדיין במצב של פוליטקלי קורקט, אבל אני צופה גל נגדי. עוד תקום המפלגה או המנהיג שייבנו על שנאת הומואים כמו שטומי לפיד נבנה על שנאת חרדים. בגלל המצב החברה האזרחית נדחקת. כל הזמן אומרים מלחמה מלחמה, ועד כמה שהמצב קשה, לא מדובר במלחמה, והחברה האזרחית נעלמת. זו הדרך הקצרה והבטוחה לדיקטטורה.

"השלב הבא יהיה שיכריזו על חצי שנה של חוקי חירום, ובארץ זה יעבור כל כך בקלות. ואז הרמטכ"ל ינהל את העניינים. שרון עם שר הביטחון שלו, אלו אנשים שהמלחמה גורמת להם להזיל ריר. זה מצב קלאסי לדיקטטורה. וכשיוכרז מצב חירום - אין אופוזיציה. ואז עדנה מזי"א תכתוב עוד איזה מחזה על כיבוש ג'נין וישימו מארש של חיילים ברקע.

"בכל הראיונות שלנו ניסינו להסביר שאנחנו מוקפים בדיקטטורות, ואז שאלו אותנו - ומה אתם? בכל הנוגע לערביי ישראל אנחנו אפרטהייד שרק לא כתוב באופן מפורש בחוק. אנחנו הופכים לחברה דוחה. במסגרות שיש לי אני גם מנסה לעשות שינוי. אני לא מאמין בצעקות ופופוליטיקה.

"כעורך התוכנית של קובי מידן הבאתי, למשל, את מוחמד בכרי כשהוא היה המוקצה ביותר בארץ, וגם שידרנו שני קטעים מהסרט שלו. וגם ב"7 ימים" אנחנו עושים עבודה עיתונאית חשובה. אנחנו לא חבורה צעקנית, אלא עושים את העבודה - להביא עובדות, סיפורים, לא להתלהם. ואפשר לראות איך הדעות השמאלניות חלחלו מאד עמוק לימין, כששרון וטומי לפיד מדברים על מדינה פלסטינית".
 

דרושה התנגדות אקטיבית

כמי שחי גם בחו"ל, כמי שמנסה לראות את התמונה כולה מחוץ לסיסמאות, בכל ההיבטים, ברנהיימר יוצא כנגד משב הפטריוטיזם הנושב בעוצמה בארץ. "יש לנו אופציות אחרות. גיליתי בלוס אנג'לס שאני יכול לחיות טוב ולהתפרנס יפה ולהתפתח כיוצר וכבן אדם. פגשתי המון חברים אמריקנים, ופתאום גיליתי שלא נכפה עליי לחיות חיים שכולם סבל.

"ובכל זאת חזרתי, כי הרגשתי שהישראליות יותר קרובה אליי מכל דבר אחר. תרבותית, השפה - שעבורי היא כלי מרכזי, חברים. ולמרות הקושי אני עדיין מוכן לשלם את המחיר ולגור במדינה קשה ומוכת טרור ועוני שלא לדבר על רדידות תרבותית ובלי שום היצע. אני לא מרגיש שאני מוכן להוציא את זה ממני. זה עדיין המקום שמבינים אותי הכי טוב, בלי תיווך. ואני פראייר. כן, חשוב לי לשנות. וזה חלק מהזהות שלי. אני לא מוכן לתת את הזכות לאווירה ימנית פשיסטית וגזענית להרוס לי. אני ישראלי לא פחות טוב מכל אחד אחר.

"הבעיה היא שכבר עברנו את הגבול. אנחנו מדינה שזה בושה לחיות בה. אני כל הזמן חושב מה יגרום לי לעזוב או לעשות משהו אקטיבי שיכניס אותי לכלא. כי לכתוב ולערוך - דברים שאני יודע ויכול לעשות - זה טוב ויפה. אבל כל המצב עם השטחים, ערביי ישראל, השחיתות בארץ, אלו דברים שהגיעו לרמות שדרושה כמעט התנגדות אקטיבית. הפגנות אלימות נגד הממשל. אבל לי אין את הכלים לעשות את זה, אני לא מסוג האנשים האלו. אני יכול לכתוב, להביא מישהו ראדיקלי לטלוויזיה, לשים שער ב"7 ימים", אבל לא מאלה שילכו ויפוצצו את הכנסת. ואולי זה סוג הדברים שצריך לעשות.

"הישראלים הם לא אנשים רעים, הם נורא מפחדים ורוצים נקמה. לשם האיזון אני חייב לציין שאני מתעב את הצד השני באותה המידה. עראפת ושרון צריכים ללכת הביתה. אלה אנשים שיודעים רק מלחמות, אנשי צבא ומלחמה. הגיע הזמן שלפלסטינים יהיה את המנדלה שלהם. אני מאמין ומקווה שתוך ארבע שנים מצנע יבנה את עצמו ותתגבש איזושהי אלטרנטיבה".
 

קו תל אביב - לוס אנג'לס

וכמי שהקונפליקט של זהות ישראלית למול אופציית איכות חיים במקום אחר מעסיקה אותו, גם הפרוייקטים הקולנועיים הבאים של ברנהיימר יעסקו בנושא, יבחנו את הדילמה, את הקשר הישראלי, הזהות, החיבור. הפרוייקט הקרוב הוא סרט נוסף בבימויו של איתן פוקס, יספר על סוכן הוליוודי שמגיע לת"א לחודשיים.

"ת"א מתנהגת כמו עיירה בלודג'. כולם בטוחים שהוא הולך לקחת אותם להוליווד. בסוף הוא עוזב בלי אף אחד. זה מעין דיון על החלום הישראלי-אמריקני וההכרה שבעצם בינך ובין הוליווד פעורה תהום, שאתה לא בטוח שאתה רוצה למלא.

"הסרט הבא אחריו הוא השלב השני, והוא יתרחש כולו בלוס אנג'לס ויעסוק בישראלים שכבר מנסים לברוח מהישראליות, כאלו שמדברים אנגלית גם עם חברים ישראליים. חלקם מצליחים וחלקם לא, ויהיה גם את זה שרוצה לחזור לארץ כי הוא יודע לעשות דברים שקשורים בישראל.

"שני הסרטים עוסקים בנושא זהות וישראליות, ובשאלה מה חשוב, ישראל, פנטזיית הוליווד, לחיות במקום אחר, קוסמופוליטיות. אני מניח שהסרטים האלו מבטאים את הדברים שמעניינים ומעסיקים אותי בימים אלו".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by