בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שלוח רסן 

שלוח רסן

 
 
נילי אורן

לרגל שבוע הספר ויום הולדתו המאה של איאן פלמינג: חלק מהפרק הראשון בספר החדש של ג'יימס בונד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פוקס ומשפחת פלמינג בהשקת הספר בלונדון (אימג'בנק/ getty images)
 פוקס ומשפחת פלמינג בהשקת הספר בלונדון (אימג'בנק/ getty images)   
שבוע הספר מתחיל היום (ד'), בדיוק ביום הולדתו המאה של הסופר איאן פלמינג שיצר את דמותו המיתולוגית של סוכן הוד מלכותה ג'יימס בונד.

לרגל יום ההולדת, בחרה משפחתו של פלמינג בסופר סבסטיאן פוקס לכתוב ספר חדש שיעקוב אחר עלילותיו של בונד, ארבעים שנה לאחר צאת הספר הקודם בסדרה.

קבלו באופן בלעדי את החלק הפותח של הפרק הראשון בספר, בתרגום אסף כהן:
 

1. הצופה הנצפה

עטיפת הספר החדש
 עטיפת הספר החדש    
היה זה ערב רטוב בפּריז. הגשם טפף ללא הפוגה על גגות הצפחה לאורך השדרות הרחבות ועל עליות הגג הקטנות ברובע הלטיני. מחוץ למלונות קרִיוֹן וג'ורג' החמישי זימנו השוערים בשריקות חדות מוניות מהאפלה, ואחר כך רצו עם מטריות בידיהם לסוכך על האורחים עטויי הפרוות בשעה שנכנסו לרכב. השטח הפתוח ורחב הידיים של פְּלאס דה לה קונקורד התנוצץ בשחור וכסף תחת המטר הכבד.

בסַרסֶל, הרחק בפאתיה הצפוניים של העיר, תפס יוסוף חאשים מחסה מתחת למעבר הולכי רגל. זאת לא היתה הקשת ההדורה של גשר פּוֹנט נֶף שנאהבים הסתופפו בצִלה כדי לא להירטב, אלא פס בטון ארוך ומזדקר שדלתות זולות, עתירות בריחים, הובילו ממנו לדירות-שלושה-חדרים מטונפות. הגשרון השקיף על קטע סואן של כביש N1 הרועש והתחבר למגדל מגורים של שמונה-עשרה קומות. אפילו בשכונה המפוקפקת הזאת זכה המגדל, שהאדריכל החתום עליו העניק לו את השם לַ'ארְק אַן סייֶל, 'הקשת בענן', ליחס מסויג.

אחרי שש שנים של לחימה בצרפתים באלג'יריה, החליט יוסוף חאשים שהגיע הזמן לחתוך. הוא נמלט לפריז ומצא מקום באָרק אן סייל, שם הצטרפו אליו במשך הזמן שלושת אחיו. אנשים אמרו שרק מי שנולד במגדל האימתני הזה יכול ללכת ברחובותיו התלויים באוויר בלי להציץ לצדדים, אבל חאשים לא פחד מאף אחד. כבר כשהיה בן חמש-עשרה הוא קיפד לראשונה חיים, בשירות התנועה הלאומית האלג'ירית, ה-FLN, כשהשליך פצצת תבערה על סניף דואר. אף אחד מהאנשים שפגש מעודו, בצפון אפריקה או בפריז, לא ייחס ערך רב לחיי אדם. המירוץ נועד לחזקים, והזמן הוכיח שחאשים לא נפל בכוחו מאיש.

הוא יצא אל הגשם ושלח מבטים מהירים לשני עבריו תחת אורו הצהבהב של פנס הרחוב. פרצופו היה חום אפרפר, מחוטט ודרוך, ואפו הגדול והמעוקל הזדקר מבין גבות שחורות. הוא טפח על הכיס האחורי של מכנסי העבודה הכחולים שלו שבו נשא, בתוך שקית ניילון, עשרים וחמישה אלף פרנקים חדשים. זה היה הסכום הגדול ביותר שעבר אי פעם תחת ידיו, ואפילו לאדם עם ניסיון כשלו היתה סיבה טובה להילחץ.
 
הסופר סבסטיאן פוקס (אימג'בנק/ getty images)
 הסופר סבסטיאן פוקס (אימג'בנק/ getty images)   
הוא חמק אל בין הצללים והציץ בשעונו בפעם החמישית או השישית. הוא לא ידע אף פעם למי הוא מחכה כי לעולם לא פגש את אותו אדם פעמיים. זה היה חלק מהגאונות של העסק: המידור המוחלט בשני הקצוות, האספקה האינסופית של בלדרים חדשים. חאשים ניסה לשמור על רמת אבטחה כזאת כשהפיץ את הסחורה הלאה. הוא התעקש להחליף מקומות מפגש וביקש אנשי קשר טריים, אבל לא תמיד זה התאפשר. אמצעי זהירות עלו כסף, ולמרות שהקונים של חאשים היו נואשים, הם ידעו את מחיר השוק של הסחורות שעברו תחת ידיהם. לאורך השרשרת לא היה אף אחד שהסכומים שהרוויח אפשרו לו לפעול בביטחון מלא: כלומר, אף אחד פרט לאיזשהו שליט עליון וכול-יכול, שנמצא במרחק אלפי קילומטרים מצחנת גרם המדרגות שבו עמד עתה חאשים.

הוא תחב חפיסה כחולה רכה של גולואז לפיו, עטף בשפתיו סיגריה יחידה ושלף אותה החוצה. כשהדליק את המצית החד-פעמי הזול שלו שמע קול דיבור בחשכה. חאשים זינק בחזרה אל בין הצללים וקילל את עצמו על שהניח למישהו להבחין בו. ידו נשלחה לכיס הצדדי של מכנסיו ומיששה את קווי המתאר של הסכין שהיה בן לווייתו הקבוע מאז ילדותו בשכונות העוני של אלג'יר.

דמות נמוכת קומה במעיל חורף צבאי ארוך הופיעה תחת אורו הצהבהב של פנס הרחוב. הכובע שחבש האיש נראה כמו קֶפּי ישן של לגיון הזרים, ומים ניגרו ממצחייתו. חאשים לא הצליח לראות את פניו. האיש דיבר באנגלית והגה את המילים חרש, בקול צרוד. "בשדות פלנדֶרס," אמר, "נושבת הרוח בפרגים."

חאשים חזר על ההברות ששינן משמיעה בלבד, בלי שמץ של מושג באשר למשמעותן: "בין הצְלָבּים, שורה אחר שורה."

"קוֹמבִּייֶן? (כמה?)" אפילו מהמילה הבודדת הזאת ניכר שהסוחר אינו צרפתי.

"וַן-סֶנק מיל. (עשרים וחמישה אלף)"

הבלדר הניח תיק קנבס חום על המדרגה התחתונה ונסוג צעד לאחור. שתי ידיו היו נתונות בכיסי מעילו, ולחאשים לא היה ספק שאחת מהן אוחזת באקדח. חאשים הוציא מהכיס האחורי של מכנסיו הכחולים את הכסף העטוף בניילון ונסוג צעד לאחור. כך עשו את זה תמיד: בלי מגע, תוך שמירה על מרחק בטוח. האיש התכופף ולקח את הכסף. הוא לא השתהה לספור אותו, רק נד בראשו ותחב את החבילה בין קפלי מעילו. לאחר מכן נסוג לאחור וחיכה שחאשים יזוז בתורו.
 
 
 
חאשים התכופף אל המדרגה והרים את התיק. היה לו משקל טוב לפי תחושתו, כבד יותר מבעבר, אך לא כבד עד כדי כך שיתעורר בו החשד שניפחו אותו בחול. הוא טלטל את התיק מעלה ומטה פעם אחת וחש בתכולה נעה בדממה, עם הכבדות משביעת הרצון של אבקה יבשה ארוזה. העסקה נחתמה והוא חיכה שהאיש השני יעזוב. זאת היתה השגרה: היה יותר בטוח אם הספּק לא ראה אפילו לאיזה כיוון יצא מקבל הסחורה בדרכו לתחנה הבאה, כי בורוּת סיפקה ביטחון.

כשהוא ממאן לזוז ראשון, נעמד חאשים מול האיש השני. פתאום חדר להכרתו הרעש סביבם - שאון התנועה, קולות הגשם המטפטף מהגשרון לקרקע.

משהו לא היה כשורה. חאשים התחיל לנוע לאורך הקיר בגנבה, כמו לטאה, מתקדם עקב בצד אגודל אל עבר חשכת הלילה הגואלת. האיש הדביק אותו בשני צעדים וזרועו נכרכה סביב צווארו של חאשים. ואז התרסק הקיר החשוף בפרצופו ושיטח את אפו המעוקל לכדי עיסה חסרת צורה. חאשים הרגיש שהוא מושלך על פניו על רצפת הבטון ושמע נקישה של פתיחת נצרה כשקנה אקדח ננעץ מאחורי אוזנו. בידו החופשייה, ובמיומנות מנוסה, משך האיש את זרועותיו של חאשים מאחורי גבו וכבל אותן באזיקים זו לזו. משטרה, חשב חאשים. אבל איך הם יכלו.

בשלב הבא מצא את עצמו על הגב, והאיש גרר אותו אל מרגלות גרם המדרגות והשעין אותו על הקיר. הוא הוציא מכיס מעילו טריז עשוי עץ שאורכו כעשרה סנטימטרים בנקודה הארוכה ביותר. הוא דחף את הטריז לפיו של חאשים בחבטה עם שורש כף ידו ואז נעץ אותו עמוק במהלומות של קת האקדח שלו, לצליל קולן של שיניים נשברות. לאחר מכן הוציא מכיס המעיל צבת גדולה.

הוא רכן מעל חאשים ופניו הצהבהבות נגלו לרגע. "זה," אמר בצרפתית הקלוקלת שלו, "מה שאנחנו עושים לאנשים שמדברים."

הוא תחב את הצבת לפיו של חאשים והידק אותה על לשונו.
 
איאן פלמינג, היוצר המקורי של ג'יימס בונד (יח"צ)
 איאן פלמינג, היוצר המקורי של ג'יימס בונד (יח"צ)   
רֵנֶה מאתיס אכל ארוחת ערב עם פילגשו במסעדה קטנה ליד פְּלאס דֶה ווֹז'. וילונות הרשת התלויים על מסילת פליז טשטשו את החצי התחתון של הנוף שנשקף מהחלון, אבל מבעד לחצי העליון ראה מאתיס פינה של הכיכר, עם קירות הלבֵנים האדומות מעל קשתות האכסדרה והגשם שהמשיך לדלוף מהמרזבים.

היה זה יום שישי, והוא פעל בהתאם לשִגרה האהובה עליו. אחרי שיצא מעבודתו בדֶזייֶם, נסע במטרו לסן פול ופנה לדירה הקטנה של פילגשו במארֶה. הוא צעד על פני האטליזים הכשרים וחנויות הספרים שהציגו לראווה ספרי תנ"ך ומנורות בעלות שבעה קנים, עד שהגיע לפּוֹרט-קוֹשֶר, 'כניסת כרכרות' כחולה וחבוטה. ושם, לאחר שבדק אינסטינקטיבית שלא עוקבים אחריו, משך בשרשרת הפעמון העתיקה.

כמה קל לסוכן חשאי להיות נואף מוצלח, הרהר בשמחה בשעה שסקר במבטו את הרחוב. הוא שמע פסיעות מעבר לדלת. מאדאם בּוּאָן, השוערת הגוצה, פתחה והכניסה אותו. עיניה שמאחורי הזגוגיות העבות של משקפיה הביעו כרגיל מסר מעורב של שותפות בקשר מהולה בסלידה. הגיע הזמן לתת לה עוד קופסה של השוקולדים ההם עם ניחוח הסיגליות, חשב מאתיס כשחצה את החצר הפנימית וטיפס אל דלתהּ של סילבי.

סילבי הסירה מעליו את המעיל הרטוב וניערה אותו. היא הכינה כרגיל בקבוק ריקאר, שתי כוסות, קנקן מים וצלחת טוסטים קטנים משקית מרוחים בפוּאָה גְרָה מקופסת שימורים. ראשית הם תינו אהבים בחדר השינה שלה, קיטון לוהט עם וילונות פרחוניים, ציפיות פרחוניות על הכריות והדפסי פרחים על הקירות. סילבי היתה אלמנה טובת מראה בשנות הארבעים לחייה, עם שיער צבוע לבלונד, ששמרה על גזרה מטופחת. במיטה היא היתה מיומנת ומזמינה, ממש פּוּל דֶה לוּקס, "פרגית דה-לוקס" אמיתית כפי שמאתיס כינה אותה לעתים בחיבה. ואז - אחרי הביקור באמבטיה, אחרי החלפת הבגדים שלה והאפּריטיף שלו - הגיע הזמן לצאת לארוחת ערב.

מאתיס שועשע תמיד לראות באיזו מהירות נטתה סילבי, אחרי התרת הרסן במיטה, לשקוע בשיחה מהוגנת - על משפחתה בקלֶרמוֹן-פֵרָאן, על בניה ובִתה, או על הנשיא דה-גול אלילהּ. ארוחת הערב נגמרה כמעט וסילבי עמדה לסיים את הקלָפוּטי הפירותי שלה, כאשר פייר, המלצר הראשי הכחוש, ניגש בצער אל השולחן.

"מיסייה, צר לי להפריע לך. הטלפון."

מאתיס השאיר תמיד מספרי טלפון במשרד, אבל כולם ידעו שלילות שבת, אם זה רק היה אפשרי, היו קודש לעצמו. הוא ניגב את פיו במפית והתנצל בפני סילבי, ואז חצה את המסעדה הגדושה אל דלפק העץ ואל הלובי הקטן מאחוריו, ליד דלת השירותים. שפופרת הטלפון הוסרה מעריסתה.
 
דניאל קרייג כג'יימס בונד (יח"צ)
 דניאל קרייג כג'יימס בונד (יח"צ)   
"כן." עיניו סקרו את המודעה המודפסת שהתריעה מפני שכרות ברשות הציבור. רֶפּרֶסיוֹן דֶה ל'איוורֶס פּוּבּליק. פּרוֹטֶקסיוֹן דֶה מינֶר.

שמות לא הוזכרו בשיחה, אבל מאתיס זיהה את קולו של סגן מפקד הגזרה.

"הרגו מישהו בבּאנלִייֶה," אמר הקול.

"בשביל מה יש משטרה?" אמר מאתיס.

"אני יודע, אבל יש כמה היבטים... מדאיגים."

"המשטרה שם?"

"כן. הם מוטרדים. היה גל של מקרי מוות כאלה."

"אני יודע."

"תהיה חייב לבוא להעיף מבט."

"עכשיו?"

"כן. אני שולח מכונית."

"תגיד לנהג להגיע למטרו סן פול."

נו, טוב, חשב מאתיס כשאסף את מעילו וכובעו הלחים מהמתלה, זה יכול היה להיות יותר גרוע. הטלפון היה עלול להגיע שעתיים קודם.

"שלוח רסן" יופץ מהיום (ד') בחנויות הספרים
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by