בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נטורל פורמולה 

נטורל פורמולה

 
 
עידו שי

הזמרת הפרובלמטית מוציאה גרסה משודרגת לאלבומה הראשון המדגישה את כשרונה וחפה משטיקים הפקתיים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
באה נקי (אימג'בנק/GettyImages)
 באה נקי (אימג'בנק/GettyImages)   
איימי ווינהאוס הספיקה הרבה לגילה הצעיר. היא הוציאה שני אלבומים שזכו להצלחה רבה. הראשון, Frank, העניק לה את פרס התעשיה הבריטית. השני, Back to Black, הצליח אף יותר וסייע לה לכבוש את מצעדי ההשמעות כמו גם את טקס הגראמי האחרון בו גרפה ארבעה פרסים נחשקים.
עד כאן זה סיפור מרשים, לא יותר. אך ווינהאוס הייחודית בהחלט עשתה יותר. היא החייתה סגנון מוזיקלי רדום והחדירה אותו למיין סטרים. היא פתחה את הדרך לשורה של זמרות בריטיות שרוכבות על האופנה של הסאונד הישן: דאפי שנשמעת כמו דאסטי ספרינגפילד, אדל ששואבת את ההשראה שלה מאטה ג'יימס ואלה פיצ'ג'רלד, וליז גרין שעושה בלוז ופולק הנשמעים כאילו הוקלטו בשנות החמישים. כולן זמרות מוצלחות בפני עצמן אלא שאיימי היתה שם לפני כולן וסללה את הדרך. ולפני הכל היה- Frank.

האלבום הראשון של ווינהאוס זוכה בימים אלה לגרסת דה-לוקס . מהלך שנראה מעט חשוד. מה ההיגיון בהוצאת גרסה משודרגת לאלבום שיצא לפני פחות מ-5 שנים אם לא כדי לנצל את הצלחתו המסחררת של האלבום השני כדי לשפר את המאזנים הכלכליים של הראשון? אלא שבמקרה זה יש, לכאורה, סיבה לא רעה. ווינהאוס מעולם לא הסתירה את סלידתה מחלקים מאלבום הבכורה שלה. כבר בראיונות שנועדו לקדם את המכירות הסבירה שמעולם לא הקשיבה לאלבום מתחילתו ועד סופו, שאין לה עותק שלו בבית ושהיא עומדת מאחוריו רק ב-80%.

הפער נובע מחילוקי דעות שהיו לה עם חברת התקליטים שלה שהעדיפה גרסאות מופקות לעייפה ועמוסות בכלי נגינה מאשר מינמליזם. ווינהאוס מיתנה מעט את הביקורת בהמשך והסבירה שהיא אוהבת לשיר את השירים בהופעה חיה, אבל לא משתגעת על ההפקה.
יש לזכור שאת דבריה של ווינהאוס צריך לקחת בפרופורציה. מראיונות הזויים שהיא מעניקה ומתצלומי פפראצי מדאיגים עולה תמונה של בחורה פרובלמטית ומלאת סתירות שמתמודדת עם הצלחה ענקית בקלולסיות שנעה מילדותיות לקוליות מסוכנת. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכשרונה והבנתה במוסיקה.
 
 
פרנק הוא אלבום פרידה מגבר. הוא כתוב באופן שנון, מרגש, ציני ופמינסטי (במובן הסקסי של המילה). הוא עושה זאת בכלים של מוסיקה שהנציחה במשך שנים שירים של נשים חלשות שצפו בגבר שלהן מפנה גב והולך וזעקו לו לשוב. איימי ווינהאוס מציגה גישה אחרת, מודרנית, חזקה ומקסימה. דווקא על הרקע הזה מודגש מאמץ (היתר) שמושקע בשירים. ההפקה יפה, אך בחלק מהמקרים היה עדיף לווינהאוס בלעדיה.

גרסת הדה לוקס, המורכבת משני דיסקים, מוכיחה זאת. הראשון הוא הגרסא המוכרת של פרנק. השני הוא אוסף של גרסאות דמו, ביצועים בהופעה ומיקסים. גרסאות הדמו מנציחות את נקודת המבט של ווינהאוס שיריה: הם מובלים על ידי אישה חזקה, מלווים על ידי קולות ספורים ומנוגנים בקצב איטי. Take the Box בגרסת הדמו הפשוטה הוא דוגמא לכך. כך גם I heard Love is Blind שבו יש רק גיטרה אקוסטית, בלי החלילים וכלי הנשיפה שצצו בגרסת האלבום והפכו אותו לפחות אישי, ויש גם גרסת הופעה לשיר הזה שהיא טובה גם מהמקור וגם מהדמו.

In my Bed, שבאלבום נשמע כמו שיר היפ-הופ מיושן, נשמע כאן בהופעה כמו קטע ג'אז מקסים עם סולו חצוצרה בסופו אשר הופך אותו לקסום עוד יותר. באגף המיקסים יש כאן גרסא אלקטרונית רכה של Fuck me Pumps שרק מדגישה את המילים המוצלחות של ווינהאוס.
שאר המיקסים אמנם פחות טובים אבל זה כבר פחות חשוב, כי אנחנו כבר שמענו בכל השירים הקודמים את פרנק, כפי שהיה צריך להישמע.

"Amy Winehouse - "Frank
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by