בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לשחוט 
 
 
רענן אביר

רענן אביר מבקש להסיט את תשומת הלב הציבורית לימי שישי ב"כומה 2" באמצעות מה שנראה כקטע פרוזה קצר

 
 
 
 
 
 
 
 
 

פרולוג

הפלאפון רוטט ומקרקש על מדף זכוכית ומעיר אותי משינה קפוצת איברים על הספה.
- "היי!" קוראים לי מעברו השני של הקו.
- "היי" אני עונה בזהירות.
- "אתה לא מזהה?".
- "תני לי רגע לחזור להכרה", אני ניגש לפתוח את החלון, "ישנתי פה עם המפזר חום על מקסימום ואין לי טיפה חמצן".
אני נושם את אוויר הערב הקריר. נקודת אור ואחריה רשף של ניצוצות חוצה לי את זווית הראיה. כוכב נופל, או שאחד השכנים זרק מהמרפסת סיגריה לשיחים? עוד לילה תל-אביבי קסום.
"אז לאן אתה לוקח אותנו לכבוד ולאנטיינ'ז?"
 

הרהור

את הכומה 2 מניתי כאחד מ-100 הדברים הטובים של 2002 בסיכום השנה של מיקסר, ואת סיבותי מניתי שם. ההכרזה לוותה בהסתייגות לפיה נכון לאותו רגע, נראה שהכומה עומדת להישאר הזיכרון המתוק של 2002, ושל 2002 בלבד.

בינתיים עם ליין ימי שישי החדש בכומה, "סחלב חם", כמה שיפוצים ושיפור הכרחי של הסאונד, אני חש אופטימיות חדשה מפכה. "סחלב" הוא ליין שסובל מתנודות קשות. מערבים דחוסים מדי לכאלה שמציעים יותר עובדים מאשר רוקדים, שגם הם כנראה חברים של. אחרי שהשבוע שעבר התאפיין באחד הערבים המלאים - ובצדק - עם הסט של חצי הצמד טיפשוורץ, היה זה אך צפוי שהשבוע יהיה אחד הערבים הצנומים - שלא בצדק.
 

התרחשות

בדרך לכומה אני רואה הרבה ילדות סקסיות, לא חוקיות עבורי, איפור שחור מסביב לעיניים ושפתיים פשוקות בחוסר מחשבה. הן מצטופפות מתחת לסככות בחבורות, עם ראשי הנערים. מתי כבר ייצא שיער קוצים מרוח בג'ל מהמיינסטרים?

אני מהרהר באופנות שלא מתחלפות ובאכזבה על כך שחג נוצרי/קפיטליסטי נוסף בדרכו אט אט להפוך לחג לאומי גם אצלנו. קהל הקלאברים-ללילה-אחד ששוטף את הרחובות בחגים הלאומיים האלה תמיד גורם לי אי נוחות. אני חומק ועולה לכומה בחשש. הפחד הוא תמיד לראות את אותם פרצופים מהרחוב בדיוק במקום אליו נכנסתי.

הקלה: אנשים כמוני וכמוך. וגם אכזבה קלה, אם כי צפויה: נדב רביד מתקלט מול רחבה כמעט ריקה. אולי דווקא זה מה שמאפשר לו להתחבר לכל אחד בקהל. כולם רוקדים באנרגיה, אולי חמישה אנשים עומדים בכל הכומה, שרובה בכלל לאונג' ובר. אני נכנס למלבן ונסחף כמעט מיד לתוך הריקוד. אחרי 02:00 דווקא הולך ומתמלא.

לא יודע כמה זמן עובר לפני שאני מרשה לעצמי לוותר על הביטים ולגשת לבר בשביל עוד שוט של וודקה. הברמנית יעילה, היא ניגשת בנפנוף של שיער שחור וחלק ומוזגת לי פינלנדיה בחיוך. נדב יורד מהעמדה ויואב B מחליף אותו. קצת יורד בקצב אבל לא נותן לנו לחכות יותר משלושה טראקים לפני שהוא מתחיל לחשמל את האוויר. כבר צריך להצטופף במרחב הריקוד. עדיין, אני לא יכול לפספס את שתי הבנות שנכנסות לרחבה. עקבים, מכנס לבן וצמוד עם פאייטים צבעוניים, מעל הכתפיים החשופות של הגופייה מצלצלים עגילים עגולים והפה הארוך עם השפתיים הבשרניות נמרח בחיוך של טיזינג. היא רוקדת עם חברה שלה, בעלת המיני. הן מתפתלות אחת סביב השנייה כמו זוג נחשות. לשחוט אותן, איך שהן זזות.

הנחשות שהתיישבו בצד הודפות עוד איזה מחזר או שניים. איזה ברייק גרובי של יואב מחלץ ממני כמה תנועות במותניים לפני שאני עובר ללאונג'. יש כמה ציורים שגורמים אי-נוחות לבעלי הטעם הטוב מעל הכורסאות, אבל אני בכל זאת מתרווח.
מרפק ננעץ לי בצלע: "תראה! מה זה?".
-"מה הבעיה? אנשים מביעים חיבה".
-"זה שתי בחורות".
-"באמת? טוב שתהננה".
אני מביט שוב. לפחות אלו לא שתי הנחשות.
בכלל לאחת יש ראש מגולח והיא הולכת עם פישוק. נראה לי שהיא לסבית.
אני חוזר לרחבה. נדב רביד ויואב B עכשיו ביחד. כי לתקלט זה כיף ולתקלט בשניים זה כיף כפליים. הנחשות כבר נעלמו, אני מקווה שעם מחזרים ראויים. אני מכלה את שארית כספי על וודקה וטיפ אצל הברמנית הכי חמודה והכי טובה בעיר ביום שישי הזה (היא יודעת למה, אבל אסור לי לספר), מסכם את אחד הסטים הטובים ששמענו השנה ויורד לרחוב. שאריות של קלאברים-ללילה ומסקרה שחורה עדיין מצטופפים מפני הגשם מתחת לסככות.
 
 

אפילוג

שקט, אני שומע את האדרנלין מתייבש לי בגזע המוח ומנסה להוריד את הנעליים ע"י גרירת העקב על הרצפה. הפלאפון רוטט בלי קול על הסדינים והמספר מראה חו"ל. אני זוכה לנשיקה מהשפופרת. "היי חמוד שלי, מה אתה עושה מותקית?"

-"סתם יצאתי קצת לרקוד ולשתות. היה כיף".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by