בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
השיטה להשקת לאונג' 
 
 קצת קשה לראות, אבל זה הסופהביט   
 
יעלי לוין

יעלי לוין חוזרת לקבל את הגרוב שלה מנדב רביד מדי יום רביעי בשבוע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פעם היינו מוצאים את עצמנו מדי ליל רביעי יורדים את המדרגות המעוקלות והמפוארות של קולנוע תמר, בחיפוש אחר גרוב של אמצע השבוע. שם, תחת ידיו המסורות והמשופשפות של נדב רביד, היינו מקבלים את מנת הפריסטייל שלנו, מוקפים בפרצופים מוכרים, משפחה קטנה ונאמנה.

החודשים האחרונים, נטולי הש.ל.ג., הפכו אותנו מרירים ומפוכחים. לא נכחיש, השמועות על מקום חדש הרעידו לנו איזה מיתר בלב, אבל ניסיון העבר לימד אותנו לשמור על קור רוח. וכך גם הלכנו ביום רביעי לסופהביט, המקום החדש והמבטיח בדרום העיר תל-אביב, נרגשים ונרטטים מבפנים, אבל עם עור פיל מבחוץ, כדי לבדוק אם השיטה עדיין עובדת. טיפסנו את המדרגות לצלילי מקצבים שחורים ועמוקים, ומצאנו שהקדימו אותנו לא מעט אנשים (במונחים של התמר'ז מדובר בהמונים). אמנם איש עדיין לא קיפץ על הרחבה, אבל כולם היו מחוייכים ומלאי כוונות טובות. שמנו פעמינו לעבר הבר להצטייד במשקה וניצלנו את הזמן עד חימום האווירה לסקירה של המקום.

חבר שאוהב להיזכר בערבי ש.ל.ג. הראשונים והמגששים, כשהיה אחד משני מפזזים יחידים אך עקביים, אמר שהמקום נראה כמו מקלט של מסיבת כיתה ביסודי. לא היינו רוצים לחזור ולהיזכר בתקופות עכורות מעברנו, אבל אין ספק שספות העור השחורות וקירות הבטון האפורים לא מורחים לנו חיוך על הפרצוף. באופן אישי, היינו מעדיפים שהמקום כולו ייראה כמו הקיר שמימין לעמדת הדי.ג'יי. - משובץ באורות דיסקו רכים ומפמפמים. השירותים, לעומת זאת, מספקים הרפתקה דו-מפלסית מלבבת. אמנם הדבר היחיד בהם שאינו אפור-מתכתי הוא המשתנה שבמרכזם, אבל התאורה החמימה יוצרת בדיוק את האווירה המתאימה לרגע שבו תצאי מבושמת מיין מאחד התאים (זהירות, מדרגה), ותמעדי לזרועותיו של עלם חמודות, בעודו מרצ'רץ' את רוכסנו.

על הרחבה כבר התקבצו רוקדים ראשונים, ובעקבותיהם קמנו גם אנחנו, כי אחרי הכל, באנו כדי לנענע את הישבן. נודה שהצירוף של אלכוהול יחד עם התרגשות מגודל המעמד השכיח מראשנו כל זכר של המוסיקה עצמה. בכל זאת נוכל לומר שבשלב זה המקצבים רק הפכו למשמחים יותר ויותר, וכך גם האווירה על הרחבה.

גם מאחורי הפטיפונים היה שמח. אל נדב הצטרף פול נובל, חבר מלונדון, שיודע משפט או שניים בעברית, ומעיד על עצמו שהוא אוהב לאכול פלאפל בעמידה, כמו הילידים. ברגע של גילוי נפש הוא אף גילה לנו, לא לציטוט, שהוא מרגיש שהוא נדב רביד הבריטי, או אולי שנדב רביד הוא פול נובל הישראלי. אותנו זה השאיר מעט מבולבלים, אבל כשבסוף הערב נפרדו השניים בחיבוק סוער, אפילו אנחנו, בעלי לב האבן, הזלנו דמעה.

אחד הרגעים היפים בכל מסיבה, הוא זה שבו הרחבה מתרוקנת ומאפשרת לנו לפזז סוף סוף לכל הכיוונים, כמו שאנחנו אוהבים. אז גם מצטרפים אלינו האנשים הטובים שכל הערב טרחו סביבנו ומשכו בחוטים, ומדגימים את הצעדים שלהם. זה רגע כמעט מזכך, שבו אנחנו עדיין רוקדים אבל המסיבה כבר מתחילה להפוך לזיכרון, וזה גם רגע של קרב מוחות ומבטים - מי יישאר לרקוד אחרון? יהיו חברים שינסו לקחת אתכם הביתה לפני שהרגע הזה מגיע. אל תתנו להם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by