בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
עוד חוזר הניגון 

עוד חוזר הניגון

 
 
אליאב גולדפריד

קולדפליי חוזרים עם אלבום חדש שהבטיח שינוי. אליאב גולדפריד חשב שהוא נתקל בטעות בעוד אלבום של U2. אתכם לבונו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת האלבום (צילום: יח"צ)
 עטיפת האלבום (צילום: יח"צ)   
שלוש שנים לאחר שכבשו סופית את העולם עם "X&Y", אלבום האצטדיונים הגדול בכל הזמנים, קולדפליי משחררים אלבום חדש והצהרות מכאן ועד אירן. "ממש לא אכפת לי אם נמכור מיליון עותקים פחות מ – X&Y", אמר כריס מרטין באחד הראיונות לקראת יציאת "Viva La Diva or Death to All His Friends". כן, השם המפוצץ, שהובא בהשראת ציור של האמנית פרידה קאלו, היה אמור לסמן למעריצי ולשונאי הלהקה שהנה – הגיע השינוי.

כי באמת, מה כבר אפשר לעשות אחרי שאלבומך האחרון מכר 10 מיליון, אחרי שהוכתרת בו זמנית ללהקה האהובה והשנואה בעולם? מכאן אפשר רק לרדת עם עוד אלבום מלודי וקליט, או להעיז עם סאונד חדש ולקוות שהמעריצים כבר כל-כך מכורים, שהם יבלעו את זה בכיף.

לצורך הרמונט הכללי, גייסו קולדפליי את בריאן אינו, האיש שבנה את הסאונד של U2 בשנות ה – 80' (זה שהם שכחו לעדכן אותו, זה כבר משהו אחר). על פניו, רק טוב יכול לצאת מהחיבור. מי אם לא בריאן אינו יידע איך לטפל בלהקות מסוגן של U2? מי אם לא בריאן אינו יוכל לכפר על עוונותיו, לקחת את הסאונד שבנה לבונו, ולשדרג אותו?

האלבום נפתח ב - "Life in Technicolor", קטע אינסטרומנטאלי שפותח בגיטרות מרחפות, מתגבר עם תופים ונשמע כמו פתיחה של עוד אלבום של U2. איפה בונו כשצריך אותו? בהמשך מגיע "Cemeteries of London" שמתחיל להכניס קצת קולדפליי למוסיקה של U2, סוג של מיקס מעניין שלא מומלץ בעת נהיגה למילואים, מחשש לעודף רכרוכיות. ב – "Lost!" כריס מרטין כבר לא יכול להתאפק, ומשחרר איזו מלודיה כמו בימים הטובים. עובר לו עוד שיר, ומרטין משחרר עוד קצת את החגורה ב – "42", שם הוא פותח בפסנתר מלנכולי שנמשך עד לשינוי המתבקש של גיטרות, קצת דיסטורשן ותופים. אחד הקטעים היותר מעניינים באלבום.
 
 
"Lovers In Japan" מחזיר אותנו שוב לנקודת ההתחלה, כשהוא נשמע באופן די מובהק כמו "I Still haven’t Found What I’m Looking For". אותו מקצב, אותו ריף גיטרות של דה אדג', אותו מנעד קול של בונו. בכל זאת, בריאן אינו איז אין דה האוס. בהמשך מתחבר אליו "Reign of Love" האפי, שנשמע כמו שיר סיום לסרט. "Yes" מתחיל עם ניחוחות אוריינטליים בדמותו של כינור מזרח תיכוני, עטוף במלודיה קליטה וטובה, ונמשך לקטע קלאסי עמוס כינורות מהז'אנר – מסוג הדברים שהיית שומע באיזו כנסייה.

"Violent Hill" שבא אחרי מביא את קולדפליי במיטבם. מרטין מתיישב על הפסנתר ונותן את הטון ללהיט הראשון שיצא מתוך האלבום. הוא מאשים את כל העולם במילים, מחפש נואשות אהבה בקרב מעריציו. לא רע בכלל. ב – "Strawberry Fields" יורדים קולדפליי לאפריקה, לשאוב קצת השראה בדמות גיטרה מקומית ומקצב תופים – אחד השירים הטובים של האלבום. "Death And All of His Friends" מספק בהחלט את הגראנד פינאלה – וממצה את הפונטציאל של האלבום. מעין הצהרת הון: כן, אנחנו עדיין רוצים לפוצץ אצטדיונים; כן, עכשיו החיבור שלנו עם U2 הושלם; כן, אנחנו נהיה פה לעוד אלבום נוסף. עד אז, תיהנו מהמיקס. טוב, לפחות הם כנים.

אז כן, קולדפליי יוצאים קצת מכלוב הזהב שחיו בו בשנים האחרונות. צלילים חדשים ולא מוכרים אופפים אותם, המלודיות של כריס מרטין הופכות טיפה יותר מורכבות ואפילו המילים נושאות טון פוליטי כזה או אחר. אבל עד כאן. יכול להיות שבנוסף להיותו מכור לשוקולד, מרטין מכור לסולואי הפסנתר שהפכו אותו לאגדה? יכול להיות שמדובר בסופו של דבר בשינוי קוסמטי בלבד, כזה שנועד לכסות על הפגמים של האלבומים הקודמים שלהם? אז מה, רציתם שינוי? קיבלתם שיפוץ.

"Coldplay - "Viva La Diva or Death to All His Friends
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by