בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שכונה 
 
 נראה מודבק. זהבה בן   
 
שאול לין

שאול לין סבור שגרסאות לרוז לקאברים של זהבה בן הן לא יותר מסוג של חלטורה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ככל שזה מגיע לסביבת מגורי הקרובה, נקודת הקיצון בקריירה של זהבה - אחרי טיפת מזל הסנסציוני - היא "אהבה אסורה". השיר הזה, בטיימינג מדוייק, חולל שערוריית השמעות ברדיו ונחשב בצדק לאחד החיבורים הנכונים, הקשובים והמאתגרים של מוסיקה ים תיכונית עם השפעות אלקטרוניות - כפי שההדיוטות אוהבים להצמיד לכל מה שמדיף ריח מכונות וסמפלרים.

השיר שנכתב על ידי ישי אמיר והופק בצורה מושלמת על ידי שני אלמונים, מיכה אמת ועידו סער (שיחדיו ידועים בשם “W.I.D Production” - נראה אתכם מוצאים את האלבום שלהם מ99-'), שעשו לזהבה את הדבר הטוב והמתבקש לקריירה המקרטעת שלה דאז. הם הצניחו והנציחו אותה בלב הקונצנזוס הגלגלצ"י, ופתחו - גם לה וגם לקהל מאזינים שרק למשמע השם זהבה עולות בו קונטציות של הסרט ההוא עם זאב רווח - את העיניים והאוזניים. "אהבה אסורה" הפך מייד לקלאסיקה ישראלית, ולו רק מתוקף העובדה שנעשה עם הרבה הקשבה ונתפר במדוייק למידות הקול המעולה של הזמרת, ולקח אותו למחוזות אחרים שהמילים "מאסיב אטאק" רק מתחילות לתאר.

לקח משהו כמו 4 שנים עד שמישהו הרים את הכפפה שחברי "ו.י.ד. פרודקשנס" תלו, ויעשה עם זהבה המשכון שיעמוד באותם סטנדרטים גבוהים. "גרסאות לרוז" לאלבום הקאברים של זהבה, הנסיון של 2003 לעמת את הזמיר המחומצן עם קלאסיקות ישראליות ברוח הדאב, צ'יל אאוט, או רחמנא ליצלן, טריפ הופ - כושל כמעט לאורך כל הדרך.

חיים לרוז הוא איש מוכשר, אולי אחד המפיקים היותר ייחודיים שסצינת המוסיקה של שנות התשעים הצמיחה. מדובר בווירטואוז שחבריו מתייחסים אליו כמו אל גאון משוגע שפשוט, כמעט מבלי להתכוון, מוציא סאונדים שגורמים לרעמתו המפוארת של ברי סחרוף לסמור, ולציניות של אמדורסקי להפשיר. לרוז יודע איך נשמעת מוסיקה ואצלו זה תמיד נשמע כדבר טבעי ולא כאילוץ של הזמנים המשתנים.

אבל, משהו קרה למגע המידאס של לרוז בפרוייקט הזה. קשה לשים את האצבע על מה בדיוק לא עובד כאן ומה גורם לחלק ניכר מאחד עשר השירים להישמע כל כך שדופים, חלולים ובעיקר לא מתאימים. זהבה - ביומרנות שכאן המקום לברך אותה ואת אן.אמ.סי עליה - הוציאה שני אלבומים של קאברים לקלאסיקות ישראליות. בחירת השירים, כמובן, לא נעשתה על ידה וכנראה שפה קבור הכלב. קשה מאוד לבוא בטענות לזמר מבצע המתמודד, לא מתוך בחירה, עם קלאסיקות נכבדות ורוויות מטענים הסטוריים כמו "הנסיך הקטן", "זמר נוגה" או "היו לילות", מבלי שיהיה לו את הדרייב ההכרחי לטעון את השירים האלו במשמעות חדשה ומעודכנת שתבדל אותו מעוד ביצוע באחד ממועדוני הקריוקי של ראשון לציון.

מעבר להפקה המוסיקלית, זהבה עצמה נשמעת משועממת וחד גונית בשירים שנכפו עליה על ידי אנשים ששמו כסף; אולי זה לחץ של חברת התקליטים שדורשת לעגל פינות ולרדד רבדים מוסיקליים על מנת שיוכלו ליפול לרובריקת המרגרינה של גלגל"ץ, או אולי זה פשוט חוסר יצירתי זמני – על כל פנים, "גרסאות לרוז" לא מספק את העבודה.

אהלן וסהלן, שתי דמויות הקומיקס הקלאסיות של דודו גבע וקובי ניב, תיארו את התקליט הזה במדוייק כשאמרו "זה נראה חשוד, זה נראה מודבק". קשה להחניק פיהוקים של שיעמום לנוכח המעוואלים הרזים שזהבה נותנת כאן ולנוכח ענני הקלידים הרפויים שרק מגבירים את תחושת הלאות ששורה על הפרוייקט.

דווקא מלרוז, המגובה בשני מוסיקאים שעוד נשמע עליהם הרבה - דודוש קלמנס, הקלידן הרצחני של הדג נחש ואופיר "קותי" קותיאל, שם שכדאי לכם להתחיל לגלגל על הלשון כי עוד שנתיים שלוש הוא הולך להיות בכל מקום - רף הציפיות נוסק עד לגבהי הפלסטו של זהבה ולמרבה הצער, מתרסק לתוך מצולות שיעמום עמוקות, שהמילה חלטורה משמשת כתמרור אזהרה מפניהן.

למעט "בית אבי" הטוב, ו"חבייתאק" המאתגר, נראה שחוסר המוטיבציה של זהבה הקרין על ההפקה המוסיקלית ויחד נוצר כאן, שוב למרבה הצער, אלבום חיוור שרק מעלה געגועים לחיבוקים חמים.

_______________________________
זהבה בן: "גרסאות לרוז", (אן.אם.סי)

האתר של זהבה בן
להאזנה לכל הקטעים באלבום
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by