בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סריגה גסה 

סריגה גסה

 
 
ליאור ניב

"סרוגים" לא מקיימת את ההבטחה ומציעה לצופיה קאסט צפוי ומשמים בתוספת עלילה פשטנית ונטולת עומק. ליאור ניב חושב שמגיע לנו יותר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
איפה הסאב-טקסט? סרוגים (צילום: יח"צ)
 איפה הסאב-טקסט? סרוגים (צילום: יח"צ)   
האם מישהו הצליח פעם להבדיל בין טלי שרון ליעל שרוני? יופי, מפני שעכשיו אין לכם ברירה: "סרוגים", דרמת הפיק-אפ החדשה של יס, מצוותת את הצמד המשובט יחדיו כך שאין מנוס מלהכיר בקיומן של השתיים כגופים נפרדים. תוסיפו לזה עוד אחד שסובל מחשיפת יתר- אוהד קנולר- ותקבלו ליהוק משמים למדי, ומה שעצוב יותר הוא, שעוד מדובר בחלק היותר טוב בסדרה.

העיקרון של 'סרוגים' פשוט ובהיר כויקה פינקלשטיין על חוף הים: דתיים חובשי כיפה נפגשים, מתאהבים, רבים ונפרדים, ממש כאילו היו בני אדם. במרכז העלילה, יפעת והודיה, שתי שותפות לחוצות שידוך בירושלים, שכמו נגזרו מתוך סקיצת פיילוט של סיגל אבין עם שביס משתרך בעקבותיהן. ביחד עם חברתן הנרגנת רעות הן מתבאסות על כל הבנים השמרנים שלא מרגישים בנוח עם הנחת התפילין וקידוש השבת שלהן, ובעיקר- יוצאות לדייטים ומפלרטטות ברישול כאילו אין מחר. בקיצור, לפניכם 'חלומות נעורים' (סדרת הטלוויזיה המופתית או סדרת הספרים העתיקה והמופתית לא פחות, לבחירתכם), גרסת אלקנה.

אפשר היה להתרגל לרעיון העבש-מלכתחילה אחרי כמה זמן, אם לא היה מיושם הוא בכאלו חובבנות, סרבול ואינפנטיליות צרופה: "סרוגים" כמו נכתבה בידי תלמידות חטיבת הביניים הקרובה למקום מגוריכם, משוחקת במלאכותיות כפויה, מבוימת ביד גסה, מצולמת כקליפ שינקינאי ארכאי, ובעיקר- נעדרת כל שמץ ולו הקטן ביותר של סאב טקסט, רובד נסתר, ובכלל משמעויות שמעיזות לעשות משהו אחר למעט לדחוף עצמן אל הפרצוף בכוח כמו אנה ארונוב באירוע השקה.
 
 
פרק הבכורה לא מבזבז זמן בהבניית עולם, הצגת דמויות או תשתית רגשית להרפתקאות ה'בינו-לבינה' שהוא מנחית על צופיו האומללים מיד עם תחילתו. כל מה שמעניין את הדוסיות האלה זה בויז בויז בויז. גם האברכים הצעירים מתעסקים אך ורק בחיפושים גלויים אחר עזרת נשים. ולא מדובר, חלילה, בעולם יצרי סוער הבוקע ומתגלע מבעד לכסות חברתית קשיחה, או לחילופין מסע של דמויות בשר ודם אחר רגשות של ממש. שהרי 'סגורים' נרתעת ממורכבויות כאלו כמו מאש: הרכיבים מונחים על הצלחת, קרים וקשים, עם מזלג קהה מונח ונכון לעשות את דרכו אל פיכם הפעור בהשתוממות.

לא ברור מי נתן אור ירוק לדבר הזה, ולמה קברו סוכני הטאלנטים את מיטב מיוצגיהם בהרפתקה הזולה והמאולצת הזו, אבל התוצאה לא רק תפלה ומפוהקת כי אם גם, ובעיקר, רדודה, פשטנית, שטוחה ופלקטית. מושגים כמו מתח, סובלימציה או רמיזה רחוקים ממנה כמרחק טוקיו מפתח תקווה, וההווי הדתי המוצג בה מעניין ומורכב כשלג דאשתקד. אלוקים, גם לברוך מרזל מגיע יותר מזה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by