בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
יהלומים לנצח 

יהלומים לנצח

 
 
עידו שי

עידו שי חושב שהאלבום החדש של ניל דיאמונד הוא אחד הטובים ששיחרר הזמר מאז ימיו העליזים בלאס-ווגאס. ככה זה כששומרים על אינטימיות קוסמית באמצעות גיטרה אקוסטית ומפיק להיט

 
 
 
 
 
 
 
 
 
רק ואני והגיטרה. עטיפת האלבום (צילום: יח"צ)
 רק ואני והגיטרה. עטיפת האלבום (צילום: יח"צ)   
התמונה של ניל דיאמונד שתקועה אצלי בראש היא כשהוא לבוש חליפה צבעונית, צמודה ואדומה, עם מכנסיים מתרווחים בסופם. הוא נראה ונשמע כמו הילד המגונדר של פרנק סינטרה שברח לווגאס ועשה קופה. אבל דיאמונד תמיד היה הרבה יותר מעוד זמר וגאס עם יכולות ווקאליות ונצנצים בבגדים, אלא גם כותב מילים מוכשר. בהתחלה לאחרים ("I’m a believer" של המאנקיז) ואחר כך גם לעצמו. השנים הפכו אותו לכותב שירים שיכולים לנוע מהלהיטים הכי פשוטים, לתמלילים מורכבים שמתארים קשת של רגשות. באלבום האחרון שלו, "Home After Dark", הוא עושה זאת היטב.

האלבום הזה, כמו הקודם, הופק על-ידי ריק רובין. לרובין יש ניסיון מוכח באלבומים אקוסטיים-מינימלסטיים שמצליחים לזקק את תמצית האמן שאיתו הוא עובד. רובין עשה את זה עם ג'וני קאש בסדרת "American Recordings", שהחייתה את הקריירה של קאש בשנותיו האחרונות. השיטה, כפי שקאש סיפר אחר כך בביוגרפיה שלו, היתה פשוטה: הוא היה מגיע לבית של רובין והם היו מדברים ומקשיבים למוסיקה. בלי לנגן, בלי להקליט. רובין היה מזכיר מדי פעם לקאש שאם יש לו משהו להשמיע, הוא ישמח לשמוע ואולי גם להקליט. בסופו של דבר, באחת הפגישות, קאש נטל גיטרה, התחיל לנגן וריק רובין הקליט אותו ככה, בסלון. כך זה גם נשמע באלבום - בלי אפקטים, בלי קולות רקע, בלי משחקי מחשב.
 
 
העבודה עם דיאמונד היתה דומה להפליא. במשך שנתיים ערכו רובין ודיאמונד פגישות, שבסופן התחילו להקליט. האלבום הקודם, "12 Songs", היה מעט עשיר יותר מבחינת כלי הנגינה ששולבו בו, אבל הרעיון המקורי - לשמור על הבסיס - נשמר. כעת, 3 שנים אחרי, מגיע שיתוף הפעולה השני והוא אפילו מוצלח יותר מהראשון. "Home After Dark" הוא אלבום אפל, רציני, מלא פחדים וחשש. למרות זאת, וזה הייחוד של דיאמונד, הוא אינו אלבום מדכא כלל. דיאמונד שר מילים מלאות תהיות, אבל הקול שלו מלא ביטחון. הוא מוליך את המאזין כמו מדריך מנוסה שאוחז בלפיד וצולל איתו לתוך המערה החשוכה של חייו. לכל אורך המסע, התחושה היא שאתה בידיים בטוחות.

האלבום הנוכחי מוצלח אפילו מקודמו בזכות קבוצה של שירים נפלאים, כתובים בחוכמה ורבים מהם נמשכים 6 דקות ויותר. השיר הפותח "If I Don’t See You Again", הוא שיר פרידה עם טוויסט. כולו זרם תודעה מרתק שנמתח על פני יותר משבע דקות מהנות. "Another Day" הוא דואט מקסים עם נטלי מיינס. "No Words" הוא שיר האהבה הכי פשוט וישיר, שהיה יכול להיות בקלות שיר קברטים סוחף בימים שדיאמונד הסתובב עם החליפות הצמודות. עכשיו הוא נישא על הכוח של גיטרה אקוסטית ונגיעות פסנתר, ששומרים את המילים המתוקות בהקשר הנכון של האלבום. ולבסוף, שיר הנושא "Home After Dark", משלים את המסע הזה בפנייה ישירה ומלאת כנות למאזין.

ניק רובין הציב את דיאמונד במרכז האלבום עם הגיטרה האקוסטית שלו. דיאמונד זה הראש והגיטרה זה הלב, שפועם לכל אורך השירים. מאחוריו מגיחים נגנים מוכשרים: פעם פסנתר, פעם קולות רקע, פעם חצוצרות, בלי תופים, אבל עם דיאמונד על גיטרה אקוסטית. או כמו שריק רובין תיאר זאת: "לא היתה לנו חטיבת קצב, כי היה לנו את ניל על גיטרה". התוצאה היא תענוג צרוף. אחד האלבומים היפים שיצאו השנה ואחד המוצלחים של דיאמונד בכל שנותיו.

ניל דיאמונד - "Home After Dark"
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by