בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ראש הממשלה הבא 
 
 
ניב הדס

ניב הדס מצא את הגיבור האישי שלו לחודש פברואר ב"וידויים של מוח מסוכן"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לפני שבוע אמר לי חבר שכל הסיפור עם עיוורון הצבעים שלי - תכונה שאני נוטה לפרסם ברבים - הוא מחווה שהמצאתי לעצמי, "ואל תגיד שאתה לא רואה בורדו". אז האמת שאני לא מבדיל בין צבעים שנמצאים על אותה סקאלת גוונים, ומשום מה אנשים מסרבים להאמין לי שכך הוא העניין.

השאלה שמטרידה אותי, היא למה אנשים חושבים שאם הייתי מסגל לעצמי פגם מולד, היה זה עיוורון צבעים דווקא? מצד שני דווקא חוסר החשיבות של עיוורון שהוא לא עיוורון, הוא האליבי המושלם. ואני שואל, זה משנה אם אני עיוור צבעים או שאני סתם אומר?

זה משנה אם בידרמן, חבר שלי שנמצא כבר שנתיים ב-MIT ומנסה לפצח את סודות האטום באמת הלך על גחלים והיה בכלא בטיחואנה, או שעצם העובדה שהוא מספר את הסיפורים שלו בצורה כל כך מצחיקה, מצדיקה את השקרים הקטנים וההגזמות הגדולות? אני טוען שכן, ובטח. למי בכלל אכפת מהמציאות? הרי ההיסטוריה היא שכתוב מתמיד של אירועים בחיינו לצרכים אישיים, וכשאנו חווים אותם מיד שניה או שלישית, מה שחשוב הוא שיהיו מעניינים ומצחיקים, ולא שיוכלו לאמת את עצמם. ביי דה ווי, הם גם יעזרו לכם להשיג בחורות.

אם אתם חושבים כמוני, סביר להניח ש"וידויים של מוח מסוכן" הוא בדיוק הסרט בשבילכם. זהו סיפור חייו של צ'אק באריס, פזמונאי וממציא שעשועונים טלוויזיוניים עתירי רייטינג ("דה דייטינג גיים", "דה גונג שואו"), שכל חייו רדף אחרי הכוס, והגיע למסקנה שמה שיביא לו את אותו כוס, הוא הדמיון המופלג שלו.

הדמיון הזה הביא אותו להתמחות במשרות ניהול משעממות, לכתוב שירי פופ מוצלחים ולמציא שעשועונים שיובילו אותו לטלוויזיה, המקום שבו גם הגברים הדוחים ביותר (ושאף אחד לא תגיד לי שהיא היתה מסתכלת על טוני סופרנו ברחוב. בחיים), הופכים לבעלי סקס אפיל בלתי ניתן לעצירה. אותו שיגעון כוס, גם הביא אותו לעבוד כמחסל עבור הסי.איי.איי, או אולי להמציא את עצמו בתור מחסל של הסי.איי.איי - בעיני השאלה הזו זניחה לחלוטין. המבקרים אולי נטפלים אליה ולאמיתות סיפורו של באריס, אבל בעיני הרבה יותר מצחיקה היא מלאכת הבדייה מאשר מלאכת החיסול, ואם באריס, שמשוחק נפלא על ידי סם רוקוול, המציא את הסיפור הזה ושם אותו באוטוביוגרפיה שלו, הרי שהוא הרבה יותר מלך - למרות שחייבים להודות שגם סוכן ביון זו עבודה לא רעה בכלל בשביל להשיג את מה שבאריס, ובעצם כל גברברי העולם (כן, ההטרוסקסואלים, אני יודע), מחפשים.

את "וידויים של מוח מסוכן" ביים ג'ורג' קלוני, והוא גם משחק בו בתפקיד משנה של הסוכן המשופם והמסוקס שמגייס את באריס. קלוני עשה עבודה לא רעה בכלל. יש שיאמרו שהגזים ברצון שלו להוכיח יכולות בימוי, והעמיס לעייפה את הסרט בטריקים קולנועיים, אבל בסך הכל אלה לא פוגמים בתסריט של צ'ארלי קאופמן, שהוא לא רק הכוכב של הסרט הזה, אלא הגיבור האישי שלי כרגע.

אחד המורים שלי טען שצריך להרוג את קאופמן, מה שמייד מאשש את החשש, שהוא מביא איתו סגנון תסריטאי שחטיירים למיניהם, שחושבים שראו ויודעים הכל ("טריפו, גודאר", "גודאר, טריפו"), לא מסוגלים להבין. להערכתי בכל אופן, מגיע לו כבר פרס על מפעל חיים. קאופמן הוא זה שכתב את התסריטים המופלאים, המשוחררים והמופרעים של "להיות ג'ון מלקוביץ'" (שביים ספייק ג'ונז), "המין האנושי" ו"אדפטיישן" שיעלה כאן בקרוב, שיתוף פעולה נוסף שלו עם ג'ונז.

בכל תסריט שלו מוכיח קאופמן שאין כלי יעיל יותר מהדמיון, ושהתסריטאי יכול וצריך לעשות הכל כדי להגשים את חזונו. הריאליזם כל כך זר לקאופמן עד שלאורך כל הסרט, שמתרחש לאורך ארבעה עשורים, חיצוניותם של הדמויות הראשיות, שמגולמות על ידי קלוני, רוקוול ודרו בארימור (כנראה שזו הבחורה החמודה ביקום) לא משתנות כלל וכלל.

גם בפרטים הקטנים ביותר, אפיוני הדמויות והג'סטות שלהן, שלא משנות מאום לעלילה המרכזית, מושקעת מחשבה תסריטאית, שכל מה שמעניין אותה הוא איך להפוך את הסיפור הזה למגרה, מצחיק ומטורלל יותר, מבלי לחשוב על זוטות כמו אמינות או מציאותיות.

נכון שיש ל"וידויים של מוח מסוכן" את הבעיות שלו; הוא רחוק מלהיות מושלם, והציפיות המוגזמות מקלוני לא תמיד מתממשות, אבל מי לכל הרוחות בנה את אותן ציפיות? בתור יצירת ביכורים זהו סרט מבטיח. בתור שעתיים להעביר בכיף, כשבחוץ גשום ומגעיל, הוא נותן יופי של עבודה.

________________________________________
וידויים של מוח מסוכן, ארה"ב 2003, 114 דקות (למידע על זמני הקרנת הסרט)

האתר הרשמי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by