בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מינימל קומפקט 
 
 סתירה פנימית בין יופי וכאב. אוטו מניאק   
 
ערן דינר

ערן דינר מתרגש מהאלבום החדש והביתי של אוטו מניאק, אבל חושב שסלקציה קפדנית יותר בלייבל שלו, פוך, תועיל לכל הנוגעים בדבר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
קרקושו של בקבוק זכוכית המתגלגל על מדרכה, קול שבוקע ממקלט טלוויזיה או רדיו והמולת הרחוב הישראלי ממלאים את הרמקולים ב"בן יהודה", רצועה שביעית ב"הרחוב", האלבום החדש של אוטו מניאק. הרחש השגרתי, היומיומי, המוכר, זה שבכל שניה עלול להתעופף לעזאזל באדיבותו של מי שאנחנו מעדיפים להתעלם מקיומו עד שביאושו הוא מטיח אותו, פיזית, בפנינו.

המתח הזה, והחשש מפני מה שהתרחשותו העתידית ודאית כל כך, שמוטב כלל לא להעלותה על הדעת, מפנים פתאום מקום לצלילים ענוגים של גיטרה קלאסית וכינור, ושני נגני רחוב שמעטרים את הרחש המוכר כל כך ביופי נדיר ולא צפוי מזמנים רגע קצרצר של הרמוניה באמצע העיר הכי מסוכסכת בעולם. זהו הרחוב הישראלי עתיר הניגודים וזהו "הרחוב", אלבום שני לאריאל גל, הוא אוטו מניאק.

הסתירה הפנימית הזאת בין היופי לכאב, בין הלחנים הענוגים והשירה הלחשנית לעוצמתן של המילים, היא גם זו שמספקת את התיאור הקולע ביותר למוסיקה הנדירה ביופיה שיוצר גל, באלבומו השני בתוך שנה. כקודמו, גם "הרחוב" הוקלט בבית, במינימליזם סגפני, כשגל עצמו כותב, מלחין ומנגן לבדו על גיטרה אקוסטית ופכפוכי מחשב סולידיים, (אף שמינונם, כך נדמה, הופחת לעומת האלבום הקודם). בשני קטעים מצטרפים אליו מיקי בוסידן (קלידים) ובוריס ליבשיץ (תופים). אחד מהם, "זה" הסוחף, הוא גם היפה בשירי האלבום ואם היה מעט צדק בעולם היה יכול לחרוך את הפלייליסט כמו כלום.

עוד מתבלטים "סטיקר" הפותח, ו"דרך" הקצבי, בהם גל מתבלט לא רק ככותב טקסטים מקורי ומעניין אלא גם כמלחין מוכשר. אך בצד השיאים המרשימים, "הרחוב" סובל גם מכמה רגעים מתים וניכר שיד מכוונת של מפיק מוסיקלי בעל רגישות לאופי החומרים היתה תורמת לא מעט. "אוטו מניאק" אולי עדיין לא יצר את האלבום השלם והאחיד שיעניק לו הכרה רחבה, אבל עושה רושם שהוא בהחלט על הדרך הנכונה, ומומלץ מאד להטות לו אוזן.

עוד אמן צעיר שמעדיף לפעול תחת שם במה הוא נבות פפושדו, או "פורנו", שאלבום הבכורה שלו "...שילדים אוהבים" יצא גם הוא בפוך. קשה להבין למה טורח לייבל עצמאי שחתומים בו אמנים ברמה של "אוטו מניאק" להתעסק עם יצירת הביכורים הבנאלית והבוסרית של "פורנו".

לא ברור מדוע במקרה של "פוך" לא מופעלת סלקציה בסיסית של חומרים ואיך אותו לייבל משחרר בו זמנית אלבום מורכב ויפה כמו "הרחוב", ויצירת נעורים בוסרית כמו זה של "פורנו". "...שילדים אוהבים" מתקשה להתעלות מעל לרמה הבנאלית ביותר של רוק פשטני, השוזר קלישאה אחת ברעותה על רקע שורות כמו "אני חותך את הוורידים ומצפה שתאהבי אותי". בררר.

______________________
אוטו מניאק: הרחוב, (פוך)
פורנו: ...שילדים אוהבים, (פוך)

האתר של פוך
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by