בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לוקחים את הסבא בסבבה 
 
 תסתכל עלינו, אנחנו הבקרוב שלך. יוסי פולק וגבי עמרני   
 
ניר נון נוה

ניר נוה ראה והפנים את הרובד המוסרי שמעבר לצחוקים של "אני לא רפופורט"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מבלי משים חלף עבר לו מן העולם המודרני מושג המשפחה הקלאסית, האחדות המשפחתית, הדבקות בתא המשפחתי, ומעל לכל הכבוד לראש המשפחה. זה הרי לא היה מזמן כל כך, במושגי הקיום האנושי, כשהתא הזה היה הדבר החשוב והחזק מכל, כשמילה של זקן השבט הייתה המילה האחרונה.

והנה בעולם המודרני הפכה המשפחה מעין עול. העולם שייך לצעירים, שהדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות זה אסקייפ מהדור הבוגר יותר. המשפחה האמיתית היא החברים מהשכונה, מבית הקפה, מהפאב, או החברים לכדורים במועדון. והזקן? הוא העול המעיק ביותר שניתן להעלות על הדעת.

התהליך בו המבוגר הופך מנודה, נשלח לבית אבות ומורחק ממוקדי הכוח, מנציחה את את האידיליה האנושית של להישאר צעיר לנצח. אנחנו יודעים טוב יותר מכל בעלי הניסיון מה טוב ומה רע, ואתם תישארו בהיסטוריה שלכם ותעזבו אותנו במנוחה.

על רקע העידן הזה מיקם הרב גארדנר בניו-יורק – ארכיטייפ של המודרנה, החברה המנוכרת והמתנכרת, לב הקפיטליזם הצעיר והמתנשא - את "אני לא רפופורט", שבימים אלו מועלה בתיאטרון בית לסין.

נאט ומידג' הם שני הפכים, שני עולמות מנוגדים. הראשון – קוטר יהודי, שמאלני קיצוני בעל שאיפות מהפכניות, שאינו מוכן לקבל את מרותו של העולם ולצורך כך בונה לעצמו עולמות דמיוניים, ממציא סיפורים, מתחזה, בוחן את גבול הסיבולת של המציאות שסביב. השני - מתאגרף לשעבר, איש תחזוקה בבניין, שחור, נחבא אל הכלים, שקט, חושש, חצי עיוור, מחפש רק את השקט שלו ומתגמש לכל כיוון בניסיון לשרוד במסגרת הנורמות הקיימות. שני עולמות נפרדים. אין קשר, אין היסטוריה משותפת, אין רקע, אין נקודות השקה.

שני הגברים נפגשים על ספסל בפארק, כשהיהודי מתחזה לאינספור דמויות ומספר סיפורים מצמררי שיער בניסיון לתקשר עם חברו לספסל, שמצידו נכבש, מבין, ואז נרתע ונאלם. השניים הם עולמות נפרדים שהדבר היחיד המשותף להם הוא גילם המתקדם. שתי קצוות של הסקאלה החברתית, המתקרבים זה לזה על רקע הניכור והנידוי.

על שניהם להתמודד עם אותה סיטואציה חברתית בה הם הופכים מיותרים, או כפי שמציג זאת נאט: "אתם אוספים רהיטים ישנים, מכוניות ישנות, ציורים ישנים - הכל מלבד אנשים ישנים. הם לא מזכרות מוצלחות, הם מדברים יותר מדי, אפילו כשהם בשקט, הם אומרים הרבה, הם נראים כמו העתיד שאינכם רוצים לדעת. מי הם האנשים האלה, הקשישים האלה, הגזע המוזר הזה, הם לא חלק ממני. אז בוא נשים אותם עם שאר היצורים מהסוג הזה, באיזו עיירה, באיזה בניין, באיזה כלוב, רק בוא נשים אותם איפשהו. יום אחד גם אתם תצטרפו לשבט המוזר הזה. הבעיה היא לא שהחיים קצרים מדי, הם ארוכים מדי. תסתכל עלינו, אנחנו הבקרוב שלך".

אלא שסיפור הליבה המדבר על הישרדות הדור השלישי בעולם חסר רחמים, מוקף מכל עבר בהומור. מוקף, ולא מתובל, כאילו הצחוק הוא כל שנותר בהתמודדות הזו. היו שאמרו כי ההומור הוא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מצבים קשים; השאלה היא האם הוא גם הכלי הטוב ביותר להנחיל לקהל את המסר.

ההצגה "אני לא רפופורט" אמורה להשאיר סימני שאלה לרוב; היא אמורה לגרום לצופה - בין צחוק אחד למשנהו - לנוע באי נוחות בכסא ולהתייסר לפחות במעט, אולם לא פעם נראה כי ההומור כובש נתח גדול מדי ומשאיר את ההצגה בקטגוריית הקומדיה הקלילה שאינה עוברת לפאזת המסר.

כך או כך זאת הצגה מהנה, זורמת, ולמביטים בה פנימה, גם משמעותית. יוסי פולק בתפקיד נאט כובש את הבמה, והאישיות שלו כמו מבעבעת בתוך דמותו של היהודי הנרגן ופורצת החוצה בעוצמות מדהימות. גם משחקו של גבי עמרני כמידג' מצויין, אמין ואמיתי. שחקני המשנה, ובהם ניר לוי, נתנאל פוריאן, גיל וסרמן, אדוה עדני, ושירי נדב מוצלחים למדי, ומשלימים הצגה מהנה וקולחת.

_____________________________
אני לא רפופורט, תיאטרון בית לסין
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by