בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"אנחנו קורבנות של פוליטיקאים, לא של טרור" 
 
 אין לי לאן לברוח. גרשטל ובנותיה   
 
ניר נון נוה

20 שנה אחרי שנפצעה מירי של מחבל בלונדון, החליטה יולי כהן-גרשטל שהגיע הזמן לעזור לו להשתחרר מהכלא. באותה הזדמנות היא גם עשתה על זה סרט

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ב-1978 נפצעה יולי כהן-גרשטל וחברתה נהרגה, כשאיש החזית העממית תקף אותן בעת שהיו בלונדון, כחלק מצוות של אל על. המחבל נתפס ונגזר עליו מאסר עולם באנגליה. גרשטל חזרה לארץ ולא התעמתה מעולם עם אותו אירוע טראומתי שעברה.

22 שנים לאחר מכן החליטה גרשטל לעשות מעשה. זה היה בשנת 2000, לפני הטיפוס ההיסטורי של שרון על הר הבית, לפני פרוץ אינתיפאדת אל אקצה. "המחשבות עלו לי תוך כדי התיידדות עם פלסטינים", היא מספרת. "חיפשתי אותו לתומי, רק כדי לדעת איפה הוא. בתור מפוחדת, לא בתור אמיצה. היו לי חברים פלסטינים, נפגשתי עם רבים, ופתאום חשבתי אולי הוא יושב כאן בחדר בשכם ואני אפילו לא יודעת".

"כשעלתה המחשבה הזו גם התחלתי לחשוב מה יהיה ההמשך: אם אני מוצאת אותו להמשיך לריב? אז הבנתי שאני רוצה להתפייס. לא מצאתי אותו ברשות, ואז יצא לי לפגוש מפיק אנגלי, וביקשתי ממנו לבדוק בבתי הכלא באנגליה. הוא שלח מכתב לשירות בתי הסוהר שם, ותוך שבועיים קיבלנו תשובה עם פירוט המקום בו הוא נמצא. אז, באותו הרגע, כשהתברר לי שהוא בכלא גם עלה הרעיון לעשות סרט". הערב יוקרן הסרט בסינמטק ת"א.

בסרט מעבירה גרשטל את הצופה בין שני רבדים מקבילים. הראשון הוא התפישה האידאולוגית שלה, הראייה שלה כיצד החזון הישראלי האמיתי, הושטת היד לשלום, הולך ומתפוגג למול האיבה ויצר הנקמה. הרובד השני הוא סיפור המעשה עצמו. האקט כפי שהיא קוראת לו: למצוא את המחבל שניסה לפגוע בה ולסייע בשחרורו כאקט של פיוס, של תום עידן האיבה, של התחלה חדשה.

"היו לי דילמות וקונפליקטים" אומרת גרשטל. "הסרט אל מול המעשה עצמו. בסופו של דבר, לאחר התחבטות, הגעתי להחלטה פנימית שהאקט עצמו חשוב לי יותר מהסרט. רציתי ממנו בתחילה התחייבות להשתתף בסרט, אבל הוא לא ממש רצה לשתף פעולה. ונשאלה השאלה איפה עובר הגבול בין הרצון לפיוס לבין הסרט. בשלב מסויים הבנתי שיש לנו כאן שני אנשים עם אינטרסים שונים. אני רוצה לספר סיפור על פיוס לבני ביתי והוא רוצה לצאת לחופשי. אבל אם כל אחד יקבל את רצונו - עשינו את שלנו. ההחלטה לשים את הדגש על אקט הפיוס הייתה נכונה לדעתי, וכדי לספר את הסיפור מצאתי גם דרכים אחרות".
 

להחליף את הנקמה בסליחה

"אני רואה את המצב שלנו כאן, וגם בפרספקטיבה שלנו היום אני לא יכולה לראות דרך אחרת מלבד להתפייס עם האדם שבא להרוג אותי. אני לא יכולה להבין איך אדם אינטילגנטי לא תופס שאם מה שאנחנו עושים לא עובד, אולי צריך לעשות משהו אחר. ואני לא רואה שמה שאנחנו עושים עובד, אז אולי הגיע הזמן להחליף את הנקמה בסליחה".

"אני מרגישה סוג של אחריות. אחריות כמו של בעל בית. אני דור שישי בארץ, הורי הם מדור תש"ח, אנשי הפלמ"ח, 1948. אין לי לאן ללכת, אין לי דרכון אחר. אני מגדלת שתי בנות ואני מאד מוטרדת ממה שיש לי להציע להן פה. זה חלק בלתי נפרד מהראייה שלי, מההשקפה שלי".

"אני לא יודעת אם ארצה להתפייס אם אדם שירצה להרוג אותי כך סתם ברחוב, אבל לאקט הספציפי הזה יש הנמקה דרך הסיפור הפוליטי. ללא הראייה שלי כך את ההיסטוריה האישית שלי ושלנו, לא הייתי רוצה להתפייס איתו".

"בהתחלה, כשהרעיון עלה, דיברתי עם אנשים, והדבר נראה סביר, כחלק מהמומנטום של תהליך השלום. תוך מספר חודשים פתאום הפכתי לחתרנית. האינתיפאדה פרצה ופתאום אני כבר לא בקונצנזוס. לא הבנתי איך אותו דבר שרציתי לעשות לפני שנה וכולם ברכו עליו, הפך לפתע חתרני, בקרב אותו מעגל של אנשים".

"כיום אני רואה את כולנו בישראל כקורבנות של פוליטיקאים. היום עוד יותר חשוב לי לומר שאנחנו פראיירים. אולי על זה גם יהיה הסרט הבא".
 
כצפוי, זוכה הסרט לתגובות שונות ומנוגדות. "בארץ התגובות מאד שנויות במחלוקת. מי שאוהב את הסרט אוהב אותו מאוד, ומי שלא אוהב אותו, שונא אותו. אני מסתובבת הרבה בארץ, מראה את הסרט בעיקר לתלמידים, והוא מעורר הרבה דיונים ושאלות. התקשורת הישראלית לא אהבה אותו, בלשון המעטה, אבל בעולם אוהבים אותו בצורה בלתי רגילה".

כגרשטל אומרת שהעולם אוהב, היא מתכוונת להתנפלות. הסרט הוזמן להקרנה בלא פחות מ-16 מדינות שונות, ביניהן בריטניה, גרמניה, פינלנד, דנמרק, שוודיה, איסלנד, נורווגיה, קנדה, יפן וצרפת. בחודש הבא גרשטל נוסעת להקרנה מיוחדת של הסרט בברלין. הוא היה מועמד לפרס ה"סילבר וולף" בפסטיבל הסרטים באמסטרדם, ובאפריל הקרוב הוא צפוי להשתתף בשמונה פסטיבלי סרטים ברחבי העולם. ביולי הוא יוקרן במשך שבועיים בבתי קולנוע בניו יורק.

לאחר ההקרנה הערב יתקיים דיון "על ישראליות, ציונות ופטריוטיות" בהשתתפות פרופ' שלמה זנד, ד"ר משה בהר, אשת החינוך תקווה לוי ומוחמד בכרי, בהנחיית אסנת טרבלסי. "אני יזמתי את ההקרנה ואת הדיון הערב" אומרת גרשטל. "ישבנו עם האנשים וחשבנו איזה נושאים עולים מתוך הסרט, ושלושת הנושאים האלו הם המרכזיים שבולטים ממנו. על כל אחד מהם אפשר לכתוב עשרה ספרים, אבל אלו גם נושאים שמטרידים אותנו היום, את היושבים בציון, ואנחנו ננסה לבחון אותם תוך התייחסות לסרט. חשוב לי שנדבר על הסרט כאן, ולא רק בחו"ל. אני לא מרגישה בתפקיד של שר חוץ, אלא בתפקיד של מי שאיכפת לו מהבית שלי. למרות שבמשרד החוץ אומרים שהסרט עושה טוב לישראל בעולם".

והמחבל עצמו? הם כבר לא בקשר. לאחר חלופת המכתבים שתועדה בסרט, הפגישה ולבסוף, בהתחבטות רבה, גם כתיבת המכתב לוועדת השחרורים שתומך בשיחרורו, נפרדו דרכיהם. הסליחה, המחילה, ההתנצלות וההתייסרות בוצעו וכעת איש איש לביתו ולחייו. "אני לא יודעת בוודאות מה קורה איתו" אומרת גרשטל, "אם הוא לא בחוץ הוא סביר להניח שהוא קרוב מאוד לכך. אין לי כוונה לשנות את המצב. אני בעניין של לעזור לו להיעלם בהמון. לחזור להיות כאחד האדם".

__________________________________________
"המחבל שלי" יוקרן הערב, רביעי, בשעה 19:00 בסינמטק ת"א
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by