בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תנו להן מלפפון 
 
 התקרית האחרונה. מתוך הסימפסונס   
 
יוענה גונן

יוענה גונן יוצאת נגד הנשיקות הלסביות בטלוויזיה, המקל האמיתי בגלגלי המהפכה האנטי-פטריארכלית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בחורות מתנשקות בבאפי
 בחורות מתנשקות בבאפי   
לצפות בשתיים-שלוש נשים, כשהן מתנשקות או דוחפות זו לזו מכשירים שונים לגוף, זה כה נחמד. אני בהחלט חובבת נראוּת לסבית בכל מדיום אפשרי, וסבורה שכל לסבית צריכה להסתובב בחוצות העיר עם שערות בבית השחי וגרזנים מושחזים. לכן, הייתי אמורה להיות הנערה המאושרת בעיר, בעקבות פרק של משפחת סימפסון בו שתי נשים תוחבות את לשונן זו לשקדיה של זו, לנגד עיניה המשתאות של ליסה, הילדה הכי קולית בצד הזה של המיסיסיפי.


משפחת סימפסון היא סדרה שמאירה את העולם באור יקרות, ככל יצירת אמנות גדולה. אני אוהבת את ליסה סימפסון, אני רוצה לעשות איתה ילדים קטנים בצבע פיפי (צהובים מהצד שלה של המשפחה וחיוורים מהצד שלי) ואין דבר שהיה משמח אותי יותר מלגלות שהיא בעצם אחות, ולא רק של בארט. אבל נשיקות לסביות בסדרות טלוויזיה, זו בעיניי עילה לגירושין.

יש חשיבות ניכרת לייצוגים לסביים בתרבות פופולרית, וגם אני זוכרת את התרגשות הצפייה בשתי נשים מתנשקות על המסך, את הפרפרים בבטן, שוקולדה מומסת בתוכי. אבל צריך לבחון את המסרים מאחורי הייצוגים ואת תרומתם לעולם (שכמובן רק ירוויח מן המאבק הלסבי לשחרור ויהפוך למקום נפלא בריח ורדים עם ציוץ ציפורים).

ליוצרי סדרות טלוויזיה אין עניין בקידום מאבק פמיניסטי או לסבי, ולנו אין סיבה להתלהב ממעשי ידיהם. האינטרס המרכזי שלהם הוא בריכת השחיה שהם בונים בחצר האחורית. ברגעי השפל של כל סדרה, נשלפות לפתע מן המזווה שתי פסבדו-לסביות מעופשות, מוצבות זו מול זו בזווית מחמיאה, והסדרה זוכה לרייטינג שיא. אבל הניצול המחושב הזה לא מסביר את התופעה.

נשים בכלל ולסביות בפרט נמחקו מדפי ההיסטוריה. ולפתע, מאז שנות ה-90, יש התחזקות מסוימת של ייצוגים לסביים בטלוויזיה, "לסבו שיק". פתאום זה שיק להיות לסבית (אם את יפה וחלקה), זה שיק לגעת בנשים (אם את עושה את זה באישור החבר שלך), זה שיק להיות לא מוגדרת ולהתאהב בנשמה ולא בגוף, כזה?

לסבו שיק, שבמבט ראשון נראה כחלומה הרטוב של כל לסבית ושל כל שוחר זכויות אדם, הוא למעשה תחבולה נבזית של מנגנון הדיכוי החזק בעולם - המנגנון הפטריארכלי - להעלים את הלסביות בשנית. מרבית הנשיקות הלסביות בטלוויזיה נועדו, למעשה, להגן על מיתוס היסוד ההטרוסקסואלי של החברה, משטר פוליטי שמכפיף את חייהן של הנשים לחייהם של הגברים.

לסבית היא לא בהכרח אשה שמזדיינת עם נשים אחרות. כפי שהגדירה זאת הפמיניסטית הצרפתיה מוניק וויטיג, שהלכה לאחרונה לעולמה, "לסביות כלל אינן נשים". ולא, אין הכוונה שמישהי עם שיער קצר ושפם היא "גבר", כפי שייכתב כאן בתגובות. כוונתה של וויטיג היתה, ש"אשה" היא קטגוריה שאין לה משמעות, מלבד לציין את הכפפתן של חברות הקבוצה לקבוצה "גברים". לסביות אינן מצייתות להכפפה החברתית, הכלכלית והחוקית הזו, ולכן הקטגוריה "אשה" לא רלבנטית לגביהן.

עד המאה ה-20, נשים מכרו את גופן לאדון - גבר או אלוהים, ושרדו כמשרתות ואמצעי רבייה. לאחר שהפמיניזם של המאה ה-20 הפך את חוסר התלות הכלכלית בגבר לאפשרות קיימת (גם אם לא לכל אחת, עדיין), האופציה הלסבית נפתחה לנשים נוספות. שטף הנשיקות הטלוויזיוניות בין נשים שימש בעיקר למחיקת האופציה של עצמאות נשית, אופציה מסוכנת שהלסביסטיות העלו מן האופל.
 
הבה ונבחן את כללי המדיום. לסביות בטלוויזיה לא מזדיינות. הן לרוב מתנשקות בעדינות מרפרפת. סדרות כמו "פרקליטי אל.איי.", "חברים" ו"חלומות נעורים" יכולות לקרוץ לנו קריצה רבת משמעות, מלווה ברייטינג גואה, וכל זאת מבלי שייאלצו להתחייב שנשים אכן יכולות להגיע לעצמאות מינית ללא גברים. נשיקה, נו, מה זה כבר. ממילא רובן נראות כאילו הן נותנות נשיקה מנומסת לדודה.

לסביות בפריים טיים חייבות להיראות טוב. הן לא יכולות להיות מציאותיות, כי המאבק הלסבי-פמיניסטי לשחרור הגוף מסוכן. כך, עשרות שנים של אקטיביזם נמחקות במחי הבל פה עטוי ליפסטיק אופנתי. מחפשת משהו מהחיים שלך? צאי לפאב השכונתי, טפשה.

וכמובן, כלל הברזל החשוב ביותר. נשיקות לסביות בסדרות טלוויזיה לרוב יבוצעו בין שתי סטרייטיות "מסוקרנות", בדיוק הנשים שהיית מנפה בצ'אט. עליהן להבהיר שהן נמשכות לבולבולים, כפי שמצהירות בתוקף אלי מקביל ולינג לפני הנשיקה. ועוד יותר טוב אם הן בכלל לא שתי נשים, כמו הנשיקה הלסבית בסדרה "Deep Space Nine", בין שתי ישויות "טריל". כרגע הן בגופים פונדקאים של נשים, אבל הן הכירו זו את זו כשאחת היתה בגוף אשה והשניה היתה בגוף גבר. "טריל" כנראה נשמע יותר טוב מ"לסבית".

אבל הכי טוב שהן יעשו את זה כדי לרצות את הגבר שמחכה בבית, ובאישורו, כמו רוזאן שמתנשקת עם מיוריאל המינגוויי וחוזרת הביתה למיטת בעלה, שמתחרמן מהסיפור. הפורנו הסטרייטי כבר הוכיח שלסביות זה להיט, הטלוויזיה רק אימצה את המסקנה בחום.

כך, כאילו במסווה של ייצוג לסביות, הטלוויזיה בעצם מעלימה אותן בדרכים ערמומיות, ומאשרת את המערכת הפטריארכלית. כאילו נשיקה לסבית, אבל בין שתי סטרייטיות, או טריל, או השד יודע מה, העיקר שלא יגיעו למיטה. שתי נשים הרי יודעות איפה נמצא הדגדגן זו של זו, והאש עוד עלולה להצית מהפיכה.

גם משפחת סימפסון מצייתת לכללים. הנשיקה הלסבית היא רק נשיקה, ליסה רק חולמת אותה כך שזה לא באמת קיים, וזו בכלל נשיקה בין שתי ישויות שמייצגות שתי אוניברסיטאות יוקרתיות, ולא בין שתי נשים באמת. הטריל מכה שנית, ולא את ישבנה של הפטריארכיה.

ליסה סימפסון, אהובתי. במקום לחלום על ישויות אמורפיות ולחזק מנגנוני דיכוי, תרימי אליי טלפון עוד איזה 15 שנה. יחד נגלה מה הן בכלל עושות שם במיטה, ויחד נפיל את הפטריארכיה לצלילי סקסופון.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by