בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
החלום ושברו / אפרים דוידי 
 
 
אפרים דוידי

קטע מתוך אסופת המאמרים "אנטי-גלובליזציה - ביקורת הקפיטליזם העכשווי", בעריכת אפרים דוידי, הרואה אור בהוצאת רסלינג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לכאורה, אין דבר משותף בין המכות שסופג המשק הישראלי, מכיוון הנסד"ק, לבין ההפסדים בעטיה של האינתיפאדה. לנפילת ענף המחשבים בעולם ולמיתון ההולך ומסתמן בארצות-הברית ובאירופה המערבית (יפן מזמן מדשדשת בו), אין קשר ישיר למאבק הפלסטיני לעצמאות... ואף על פי כן הקשר קיים, לא רק מכיוון שאנליסט מבנק ההשקעות "גולדמן-סאקס" אומר כי "ל-F16 בשמים של עזה יש משמעות כלכלית".


המתפרה בעזה, ההנהלה בתל-אביב והבעלים בניו-יורק

נפילת הנסד"ק ומכות האינתיפאדה מהוות פגיעה קשה באסטרטגיה שפיתחה הבורגנות הישראלית בעשור האחרון, במאמציה להשתלב בכלכלה הגלובלית. זהו סיפור שהחל, כאמור, דווקא באינתיפאדה הקודמת, כאשר ישראל החלה לאבד את השליטה על השטחים הכבושים. אז החלו להישמע קולות - דווקא בקרב "התאחדות התעשיינים", הארגון החזק של בעלי ההון המקומיים - אשר קראו למציאת הסדר עם הפלסטינים מבלי לשלול הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, תוך שמירה על התלות הכלכלית בישראל.
הפרדיגמה של אסטרטגית המזרח התיכון החדש מבית מדרשו של שמעון פרס מסתכמת במשפט: "להקים את המתפרה בעזה (או בטול-כרם, או בעמאן) ולנהל את העניינים בתל-אביב, בזמן שהבעלים יושבים בניו-יורק". מצד אחד הייתה אמורה ישראל להשתלב במזרח התיכון כבסיס לפעילותן של חברות רב-לאומיות, ומצד שני הייתה אמורה לפתח תעשייה מתקדמת הקשורה בעיקר בשלושה ענפים בעלי פוטנציאל פיתוח אדיר: מחשבים, טלפוניה ואינטרנט; כל זאת בעולם שבו אין טלפוניה ללא מחשבים ואין אינטרנט ללא טלפוניה ומחשבים, ואין טלפוניה, אינטרנט ומחשבים, אשר אינם בבעלות חברות רב-לאומיות - על פי רוב אמריקאיות.

לכאורה, אסטרטגיה זו הוכיחה את עצמה. עם חתימת ההסכמים עם הפלסטינים החל מ-1993 נפתחו השערים בפני השקעות זרות ובוצעו רכישות של חברות מקומיות על ידי חברות רב-לאומיות, לצד מיזוגים בין חברות מקומיות לבין חברות זרות. תהליך ההפרטה, אשר היה לאחד מקווי הפעולה הכלכליים המשותפים לכל ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים, רק תרם לכך.

מאז הסכמי אוסלו נרשם במשק הישראלי גידול מרשים של התוצר השנתי לנפש. אם ב-1980 היה בישראל התוצר לנפש כ-5.6 אלף דולר, לעומת 770 דולר במצרים, ירדן וסוריה, ו-9.3 אלף דולר בארצות האיחוד האירופאי, הרי שכבר ב-1998 "קפץ" התוצר לנפש בישראל עד ל-16.7 אלף דולר לנפש, ועל פי התחזיות הוא אמור היה להגיע ל-20 אלף דולר במהלך שנת 2001. שבנו, למעשה, לנתוני 1998 (כל זאת לעומת העלייה בארצות ערב - 1.3 אלף דולר, תוצר שנתי לנפש, ובאירופה - 22 אלף דולר תוצר שנתי).

אולם מהגידול המרשים הזה בתוצר אין להסיק כי פרותיו התחלקו באופן שוויוני בין כל תושבי ישראל. הפערים החברתיים גדלו בשני העשורים האחרונים, במיוחד בשש השנים האחרונות, מאז החל "תהליך השלום".
במשק הישראלי ניכרת מגמה של גידול בריכוז ההון בידי 20 המשפחות והחברות הרב-לאומיות, גידול אשר בא לידי ביטוי, בין היתר, בשכר המשולם לראשי החברות הישראליות, וביניהם כל ה"מי ומי" בעשרים המשפחות ועוזריהן. בשנת 2000 הגיעה עלות השכר הממוצעת של המנהלים הבכירים ב-580 החברות הנסחרות בבורסה ל-1.38 מיליון ש"ח בשנה, או לחילופין, ל-115 אלף ש"ח לחודש. עלות השכר השנתית הממוצעת של מנהל בחברה הכלולה ברשימת "תל-אביב 100" (100 החברות הגדולות בבורסה) הגיעה בשנת 2000 ל-3.26 מיליון ש"ח לשנה, שהם 272 אלף ש"ח לחודש. מנהלי "תל-אביב 100" החזיקו, בממוצע, בשנת 1999, אופציות בשווי של יותר מ-10 מיליון ש"ח; חבילת התגמול למנהל בכיר הגיעה ליותר מ-13 מיליון ש"ח בשנה. בהשוואה לשכר הממוצע במשק ולשכר המינימום, קפצה עלות השכר של המנהלים הבכירים בחברות הבורסאיות כלפי מעלה בתוך זמן קצר: בשנת 1994 הייתה עלות שכר המנהלים גבוהה מהשכר הממוצע במשק פי 13, ובשנת 2000 פי 17! ב-1994 הייתה עלות שכר המנהלים הבכירים גבוהה משכר המינימום פי 30, וכעבור שש שנים, בשנת 2000 - פי 40! עלות שכר המנהלים הבכירים בישראל (הכלולים ברשימת "תל-אביב 100") בשנת 1998 הייתה גבוהה יותר מאשר באנגליה, יפן וגרמניה.

השילוב בין האינתיפאדה לבין נפילת הנסד"ק והמיתון הממושך (שהחל עם איבוד תנופת "תהליך השלום") גורם כיום לגידול שלילי של התוצר. מסיכום שנמסר על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בתום שנת 2001, עולה כי באותה שנה ירד התוצר המקומי הגולמי (התמ"ג) בחצי אחוז לערך: זהו שיעור הצמיחה הנמוך ביותר בתולדות ישראל מאז שנת 1953 (השנה האחרונה בתקופת הצנע, כאשר שיעור הירידה של התמ"ג היה 1.4%). יש לציין שמבין כל המדיניות הקפיטליסטיות הגדולות, רק ביפן נרשמה בשנת 2001 צמיחה שלילית (ירידה של 0.7%). במחצית השנייה של שנת 2001 צנח התמ"ג בשיעור חד של 5.3% - ירידה ללא תקדים מאז קום המדינה. התוצר לנפש ירד בשנת 2001 ב-2.9%; יצוא הסחורות והשירותים ירד ביותר מ-13%, והתוצר התעשייתי ירד בכמעט 5%.


'סכנת' העצמאות הכלכלית הפלסטינית

עם פרוץ האינתיפאדה בסוף ספטמבר 2000, נשמעו קולות בממשלת ישראל שקראו "להפרדה" בין ישראל לרשות הפלסטינית. תוכן ממשי אמנם לא ניתן למילה "הפרדה" (במחנה השלום הישראלי היו מי שחששו מהפיכת "ההפרדה" המדוברת ל"אפרטהייד" - "הפרדה" באפריקנס - הלכה למעשה), אבל החששות לא באו מהכיוון של מחנה השלום בלבד. מנהלי החברות הגדולות חששו מניתוק מהמשק הפלסטיני, וגם שר האוצר לשעבר, אברהם שוחט, ניסה בכל כוחו למנוע החרמת תוצרת ישראלית על ידי הפלסטינים.
ההפרדה, שפירושה משק פלסטיני עצמאי מישראל, גרמה לעצבנות רבה בקרב בעלי ההון בישראל, אשר עמלו קשות כדי למנוע את המהלך במסגרת הסכמי השלום וההסכמים הכלכליים, שנחתמו עם הרשות הפלסטינית בשנים האחרונות. אריק רייכמן, מנכ"ל "תנובה" (אשר היקף הייצוא שלה לרשות נאמד בכ-130 מיליון ש"ח בשנה), אמר למעריב כי אינו "יכול לאמוד את הנזק (של ההפרדה הכלכלית), אבל מדובר בנזק גדול. היקף הייצוא שלנו לרשות אינו מסתכם בשיעורים ניכרים מסך המכירות שלנו, אשר מגיע ל-6 מיליארד שקל בשנה, אבל כל שוליים הם חשובים".

רייכמן הסביר כי הנזק העיקרי אינו מתבטא בפגיעה במכירות לפלסטינים בלבד: "אנחנו עסוקים בשיתופי פעולה מעמיקים עם הרשות. בין השאר, אנחנו מדברים על הקמת מחלבה משותפת ועל מערכת הפצה משותפת, וכל אלה ייפגעו בצורה נואשת". אבל ביסוד החשש של מנכ"ל "תנובה" עמדה ההנחה שברשות "לא יוותר חלל ריק, וגורמי מזון אחרים בעולם ייכנסו לפעילות באזור, תוך שיתופי-פעולה עם הפלסטינים; הם יתפסו את מקומן של היצרניות הישראליות. כאן טמונה הבעייתיות, והנזק לפיתוח האזורי יהיה גדול ביותר". בסיכומו של דבר החשש ברור: סכנה לאבדן משק הייצוא מספר שניים של ישראל ואבדן הבסיס אשר ממנו אפשר יהיה להגיע אל העולם הערבי.

בדרך ללא מוצא

עד לחודשים האחרונים של שנת 2000 דובר רבות על "הפרדה", אף על פי שממשלת ברק עסקה בעיקר בניסיונות לדכא את האינתיפאדה השנייה. כאשר נבחר שרון לראשות הממשלה, בפברואר 2001, ניתן היה להבחין שממשלת ישראל רק העמיקה את המגמות שאפיינו את ממשלת ברק, תוך שהיא צועדת צעד אחד קדימה במלחמה הקולוניאלית שהיא מנהלת בשטחים הכבושים, לקראת פירוק הרשות הפלסטינית. האם זו חלופה סבירה מבחינה פוליטית? התשובה שלילית – מדיניות שרון רק מעמיקה את האיבה ואת המאבק לעצמאות של הפלסטינים.

מיד לאחר שנבחר, ועוד בטרם התחיל את כהונתו, נפגש שרון עם שורה ארוכה של תעשיינים, בעלי הון ובנקאים - נציגיהן של עשרים המשפחות המנהלות את המשק - ומהם קיבל גיבוי מובהק, תוך מתן דגש מיוחד על הקמת ממשלת אחדות לאומית. אותן עשרים משפחות - שדבקו ב"כלכלה החדשה" וב"מזרח התיכון החדש" - נוכחו לדעת, בדרך הקשה, שחוקי המשחק בכלכלה הקפיטליסטית "החדשה" דומים מאוד לאלה הנהוגים ב"כלכלה הישנה", וכי לא ניתן להקים "מזרח תיכון חדש", כל עוד לא פותרים כמה מבעיות היסוד של המזרח התיכון "הישן", והמרכזית שבהן: השאלה הלאומית הפלסטינית. נדמה שבעלי ההון בישראל, יחד עם הממסד הביטחוני הכול-יכול ונציגי המפלגות הבורגניות-ציוניות, רצו "להעניש" את הפלסטינים על כך שלא רצו לקבל את ההסדר הניאו-קולוניאלי - בחסות אמריקאית - שהוצע להם; רצו להענישם על כך שלא ששו לשחק את תפקיד "המכסיקנים" של המזרח התיכון במסגרת "שלום השווקים".
יחד עם זאת, פועלו של שרון, מאז החל את כהונתנו, רק העמיק את המשבר הכלכלי אשר מתחיל לתת את אותותיו בתסיסה החברתית הגוברת, כמו גם בדוחות הכספיים של הבנקים והחברות הגדולות, המראים סימנים ברורים של משבר, או לפחות, תחזית בטוחה של הפסדים והקטנה ניכרת של הרווחים. וכדברי הפרשן הכלכלי של עיתון הארץ, נחמיה שטרסלר, המבטא היטב את השקפתה של האליטה הכלכלית הישראלית:

"הבעיה היא בטווח הארוך, כי אם האירועים האלימים יימשכו לאורך זמן, וישראל תשוב ותיתפש כמי שמצויה במצב מלחמה, או כמדינה מצורעת המפגיזה מחנות פליטים - ההשלכות הכלכליות יהיו קשות. הסיכון יעלה, ההשקעות ירדו, הצמיחה העתידית תפגע והדכדוך השורר היום עוד יעמיק.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by