בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"עבור החייל הישראלי במחסום, כולנו מושפלים" 
 
 מנסים להתנהג נורמלי בעולם לא נורמלי   
 
ניר נון נוה

סובחי אל זוביידי, במאי הסרט "לחצות את קלנדיה", מבקש שיתנו לקולם של הפלסטינאים להישמע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הערב הוקרן בסינמטק ת"א סרטו של סובחי אל זוביידי, "לחצות את קלנדיה". לא מדובר בסרט עם תסריט, עלילה, לא סרט מתוכנן, אלא בחמישים דקות שמעבירות אווירה, תחושה, רגשות. מה זה אומר להיות פלסטינאי ברמאללה בימים של כיבוש ואינתיפאדה.

"זהו וידאו ז'ורנאל שהתפתח תוך כדי עשייה", מסביר זוביידי. "לא התחלתי לעשות סרט, אלא רק לתעד את מה שקורה סביבי ברמאללה. התחלתי במאי 2001 כשהבת שלי נולדה. היו יריות מסביב, הכל מסביב היה בטירוף, ולא יכולתי לעשות כלום כדי לנסות ולחיות חיים נורמאליים. אז המצלמה עזרה לי לתפוס מרחק בין מה שקורה לביני, כי ראיתי את הכל דרך העדשה. נוצר אצלי דחף לצלם את כולם, ולהעביר את הסיפורים שלי ושל הפלסטיניאם סביבי, שלא סופרו.

"לא היה לי תסריט או מחשבה מה אני מצלם, היו הרבה פחדים, רגשות וחששות שהביאו אותי לצלם, לתעד, להעביר תמונת מצב של העולם שלנו".

- מה אנחנו רואים בסרט?

"הסרט מראה משהו על החיים כאן, איך אנשים מנסים להתנהג באופן נורמלי במצב לא נורמלי. איך אנשים מנסים לחיות את חייהם. הולכים לבית הספר, רופאים הולכים למרפאות, הולכים לתיאטרון, לכנסייה, למסגד. למרות הכל כוח החיים חזק יותר.

"מנגד רואים מה האנשים צריכים לסבול, מה הם עוברים בתחנות המעבר, בקלנדיה, בדרך לבית ספר או לעסק. רואים איך אנשים מדברים אחרי שחיילים הרסו להם את הבית, רואים את המשפחה שלי יושבת מסביב לשולחן ופתאום מתחיל קרב יריות ואנחנו מנסים לברוח, רואים איך האנשים מפחדים, לא מרגישים ביטחון בסיסי. אלו רסיסים של החיים".

- איך באמת מגיבה משפחה שהורסים את הבית שלה?

"מדובר במקרה מאוד מעניין. היו שם לא רק חיילים ישראלים, אלא גם עיתונאית ישראלית. ואפשר היה לראות איך עבורם היא לא רק עיתונאית, אלא נציגה ישראלית, נציגת המימסד.

"עבורי זה סימן שאנשים מנסים לתקשר, והבעיה היא שאין ערוץ תקשורת עם הישראלים. אלו שביתם נהרס פנו לעיתונאית הישראלית ומבקשים ממנה להיות עדה למה שהתרחש, עדה לכך שהם קורבנות, מבקשים ממנה להעביר מסר. הם רצו שתעביר את המסר שלהם, את מה שהם חווים לציבור בישראל, שישמעו גם את הסיפור שלהם. לראשונה הם רואים נציג ישראלי שאינו חייל, ועבורם זו דרך חדשה לתקשר עם הישראלים".

השיחה נערכת שעות מספר לאחר הפיגוע בחיפה. זוביידי התכוון לנסוע לסינמטק ת"א להשתתף בהקרנה, אך בעקבות הפיגוע, הסיכוי שיוכל לעבור את המחסומים שואף לאפס. אווירת המלחמה, האיבה, הנקם, שוב הולכת ומשתלטת, ומכאיבה לזוביידי.

"זה עצוב וזה מזל רע. זה לא רק אני אישית, שאני לא אוכל להגיע לת"א להקרנה, אלא באופן כללי. כל פעם שיש פיגוע אני מרגיש רע. בלי קשר ללאום של האדם שנפגע. "מדי פעם אני לוקח אוטובוסים בעיר, ורואה את הפחד על הפנים של האנשים, ובלי קשר ללאומיות, אני כואב. פיגועים זו לא הדרך להביע עמדה פוליטית, זה גורם לאפקט רע ולא עוזר לנו להשיג את השאיפות שלנו.

"אני רואה את הצער ברמאללה, את הכאב היומיומי. יש לי אישור מעבר ובכל זאת אני צריך להמתין חמש שעות במעברים, לעבור השפלה, בלי קשר למי שאתה. החייל לא יודע שאני אינטלקטואל, במאי סרטים; עבורו כולנו אותו דבר וכולנו מושפלים. וכך אתה חי את חיי היומיום כשאתה לא יודע אם תוכל ללכת לעבודה, לבית הספר. אין ביטחון יומיומי בסיסי. ויש כאלה שחושבים 'הישראלים הורגים אותנו כל יום, ואני לא יכול לעבוד, לא יכול ללמוד, אין טעם לחיים שלי - אז אני אתאבד ואקח אותם איתי'. אני באמת מאמין שההענשה הקולקטיבית של ישראל היא הדרך הטובה ביותר לעודד נואשות ולהביא אנשים ללכת לפיגוע. בסופו של דבר צריך שניים לטנגו".

- והפיגוע בחיפה?

"אני מרגיש עם זה רע, כמובן. אני עצמי לא מבין איך אנשים מגיעים להחלטות האלו. אם הייתי צריך לבצע פיגוע הייתי הולך כבר להתנחלויות, אבל לחיפה? אבל אלו אנשים שיש להם הגיון משלהם. עבורם הישראלים הם אוייבים ולא משנה מי הם".

"המצב הוא הגורם הראשי שמוביל אנשים לכדי ייאוש. אבל יותר פלסטינים חושבים אחרת ומאמינים שפיגועי ההתאבדות הם לא הדרך. אם אני אלך עכשיו לחנות ברמאללה אני אשמע את אותן שיחות שאני אשמע תמיד אחרי פיגוע. יהיה את זה שיגיד 'אז מה, מחר הם יהרגו 80 פלסטינים' ויהיו את אלה שיתעצבנו, שיתנגדו, שיגידו שזאת לא הדרך. יש את הקולות שאומרים שאנחנו צריכים להילחם בכיבוש, אבל לא בעזרת טרור. וזה קול שלא נשמע בישראל. אין לנו את הסביבה שתיתן לקול שלנו להישמע.

"הכיבוש ודרך התנהגות ישראל מעודדים קיצונים ולא את האמנים והאינטלקטואלים. ישראל מעודדת אלימות ולא דיאלוג. גם אצלנו יש בעיות רבות, ללא ספק. זה לא רק הכיבוש, אבל לכל דבר יש זמן".

- ויש תקווה?

"בוודאי. תמיד. הכל עובד עם תקווה. אני אישית עושה סרטים על עניינים סבוכים בחברה הפלסטינית, על התאבדויות, אלימות נגד נשים, אסירים פוליטיים, אבל תמיד עם מבט לעתיד. גם בחשיכה התמידית הזו יש אור. אנחנו בני אדם שצריכים לפעול על פי אמונתנו, לבחון ולהבין מה שקורה מסביב, וכל זה מאד חשוב. אבל אופטימיות היא החשובה ביותר, ומסר האופטימיות הוא מעל לכל, הוא שיעזור ויוביל לשינוי".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by