בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
מוסיקה 
נקטר מתקתק 
 
  צילום: פיני סילוק    
מוסיקה |
 
עידו שי

התפוחים הרימו מסיבה מוסיקלית מקפיצה לשלושת אלפים מחבריהם הקרובים אך התעקשו לתת למוסיקה לעשות את כל העבודה. עידו שי חזר הביתה עם רגליים כואבות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
זהירות. מוסיקאים בעבודה
 זהירות. מוסיקאים בעבודה 
 צילום: פיני סילוק 
 
את ההישג הראשון שלהם השיגו התפוחים ביום חמישי האחרון כבר בסביבות 22:50 עוד לפני שהתקליט הראשון נגע במחט. בזמן שחברי הלהקה השתרעו להם מאחורי הקלעים, היה אפשר כבר להרגיש את האופי המיוחד של ההופעה הזו: בדרך פנימה השתרך לו תור ארוך במיוחד של מאזיני 106 אף.אם ממתינים לכרטיסים, בפנים בחורה עם שיער אדום צבוע ועניבה לא מפסיקה לרקוד, בצד השני של האולם בחור שעושה ברייקנדס עסוק בלהסתובב על הראש. אלה רק שניים מתוך עשרות שהקדימו לנענע. והכי חשוב: מבעד הדלתות לא מפסיק לזרום עוד ועוד קהל. במדינה שבה אלילים כמו מוריסי וביורק רק מצמצמים הפסדים, שבה אמרגנים נכנסים להפקות כמו שטייסים יפנים נכנסו לטיסות קמיקזה, הגיעו התפוחים וסימנו מטרה. הם רצו לעשות מסיבה גדולה ולהוכיח שיש עוד 2,000-3,000 שרוצים את זה באותה המידה. הם צדקו.

התפוחים עולים על הבמה קצת אחרי 23:00 ופוצחים ב-Run this town. הם מחולקים לשלוש מחלקות שמגדירות היטב את המוסיקה שלהם. בצד שמאל תופים וקונטרבס, באמצע פטיפונים ואפקטים, בצד ימין רביעיית כלי נשיפה. מדובר למעשה במקהלת פאנק אבל הסקרצ'ינג הופכים את החוויה לעשירה יותר. ב-Yablaki הם מגישים תפוחים פאנקים בתיבול של כינור קאנטרי וקולות של כמה חבר'ה שצועקים הי! במקומות הנכונים. כשהכל מוגש על מצע של חצוצרות, סקסופונים, טרומבון וקונטרה-בס אי אפשר שלא לרקוד וההופעה מגיעה לשיאה הראשון.
 
הקהל המשולהב מנסה לתקשר
 הקהל המשולהב מנסה לתקשר 
 צילום: פיני סילוק 
 
שני התפוחים על הפטיפונים מתייצבים להופעה לבושים בסרבלים צהובים זוהרים. אם גלעד ארדן היה בהופעה הוא ודאי היה חושב להעביר חוק שידרוש מכולנו ללבוש אותם כשייתקע לנו האוטו על כביש מהיר. אבל את התפוחים זה דווקא הולם. הם באו בסרבלי עבודה כי הם באו לעבוד. מהרגע הראשון חלוקת העבודה ברורה: מי שלא מנגן, מלהיב את הקהל. עושה תנועות עם הידיים, קופץ על המוניטור ומלמד לעשות חיקויים של תקליטים שרוטים. זה עובד באופן חלקי, כי התפוחים מקפידים לא לומר כמעט כלום. התקשורת עם הקהל נעשית על גבי המסכים, על מסך וורד בפונטים גדולים. הכיתובים נעים בין: "עוזי פיינרמן – גיטרה". ל"מה נשמע? אההההההההההההה". זה חמוד מאוד, אבל גם מדגים את הבעיה שריחפה מעל חלקים בהופעה.
 
הברקת הערב. ניצני
 הברקת הערב. ניצני 
 צילום: פיני סילוק 
 
התפוחים ניגנו מוסיקה מצוינת לכל אורך הערב אבל היו רגעים שמשהו הרגיש חסום. התפוחים מתעקשים לדבר עם הקהל באמצעות מוסיקה, סקרצ'ינג ומסכי מחשב. זה אתגר לא קל שיוצר לעיתים תחושה מנוכרת שמנוגדת לחלוטין למוסיקה שלהם. הקהל אמור להתחבר רק למוסיקה, להיכנס לקטעים שנבנים לאט לאט ולבסוף מתפוצצים. התפוחים בונים אותם היטב, אבל בחלק מהקטעים הפיצוץ לא מגיע אלא דווקא שיא מעודן שלא תמיד עובד בהופעה (וגם באלבום).

כאן נכנסים לתמונה החברים של התפוחים. תחילה שלמה בר, האיש והדרבוקה שמתיישב במרכז הבמה ונותן לקהל קצת קול אנושי. Kol Hayom Bahalal הוא קטע מדליק. בהמשך מגיע יאיר ניצני עם שתי זמרות ליווי שתלויות לו על הכתף. ניצני, ההברקה של הערב, כנראה רק חיכה לאיזו להקה עם קצת כלי נשיפה כדי שתספק לו תירוץ לחזור לכובע ההאשם תמיד שלו. ניצני והתפוחים מזגזגים בהצלחה בין האשם תמיד, Blame it on the Boogie ושיר המנגל. אבל אז בכלל מתברר שזה לא יאיר ניצני, זה ג'יימס בראון ששר עכשיו את Sex Machine במבטא עברי ומשום מה מתעקש לשיר "סקס משמין". הקהל נרגש, ניצני עוזב והתפוחים מנסים לשמר את המומנטום ואווירת הרטרו עם מעין קאבר ל-the power. לקראת סוף ההופעה נרשמה איזו ירידת אנרגיה אבל ההדרן עם Moanin ו-Killing (הקאבר המעולה שלהם ל- Killing In The Name of- של Rage Against the Machine) עשו את העבודה ושלחו את כולם הביתה דואבי רגלים.
 
 
 
אחרי שמשימת תל אביב הושלמה בהצלחה, התפוחים הולכים למכור קצת פאנק אלקטרוני לבריטים, בסיבוב של 13 הופעות בבריטניה. מי שמסתובב עם כאב לב על הישגינו הדלים באולימפיאדה, יכול להתנחם בזה. אבל עדיף להתמקד בנו, לשם שינוי. מעבר למוסיקה, היה משהו מאוד אופטימי בלהקה שניגנה, באנשים שבאו לרקוד ובאווירה שריחפה כל הערב בביתן 10. ואם הייתה מדליה בצבע צהוב זוהר, אני חושב שהיינו זוכים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by