בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לא רועדת לפני אלוהים 
 
 צילום אילוסטרציה: מאיה וייס   
 
נופר קידר, הזמן הוורוד

רות ושלומית, לסביות דתיות, לא חושבות שהן צריכות להתנצל בפני איש: לא בפני הקהילה ההומו-לסבית החילונית, שרואה בהן עוף מוזר, ולא בפני הקהילה הדתית והחרדית, שבגללה הן עדיין לא יכולות להצטלם ולהתראיין בשמן המלא. הארון מעולם לא היה קדוש יותר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בעיניים חילוניות, חיים המשלבים בין דת לבין הומוסקסואליות תמיד יישארו מעט מעורפלים. בעיניים חילוניות ישראליות השילוב הזה עלול להיות צורם. אבל בירושלים, שם שולטות דממת קודש במנזרים הפורחים של עין-כרם והמולה מתוחה בתור למאבטחי התחנה המרכזית, הכל אפשרי, אפילו לנהל שיחה באנגלית עם שתי לסביות דתיות אורתודוקסיות, רות ושולמית (שמות בדויים), על האופן שבו הן משלבות את הלסביות שלהן עם חיי דת כשרים למהדרין. שתיהן ממוצא אמריקאי, דבר המוביל לא פעם לדיון בבעיות של עברית ושל קליטה בארץ, במקביל לבעיות המיוחדות העולות מחייהן כלסביות בסביבה דתית. רות גדלה בבית אורתודוקסי, שולמית גדלה בבית קונסרבטיבי-מסורתי.

רות היא גרושה כבת שלושים, יש לה בן ובת החיים עימה ביישוב מצפון לירושלים, והיא מחכה לבת זוגה, שתצטרף אליה בקרוב מארצות-הברית. בעלה לשעבר עשה לה אאוטינג בפני כל בני משפחתה במהלך נישואיהם, אך זה לא מונע ממנה לחיות בארון בכל מה שקשור ליישוב הקטן שבו היא מתגוררת היום. שולמית היא רווקה בשנות השלושים המאוחרות, שנמצאת בארץ לסירוגין מזה 16 שנים. היא גרה בירושלים ומתעתדת ללדת כאם חד הורית בעוד חודשים ספורים. היא מחוץ לארון כלפי משפחתה וידידיה הקרובים. בת זוגה מזה שנה וחצי חיה בארצות-הברית ואינה מתכוונת לעלות לישראל. לשיחה הצטרפה גם גלי, ישראלית אמריקאית, שהוסיפה פן חילוני לדיון.

- רציתי לדבר איתכן בעיקר על שני סוגים של מתחים: המתח בין קהילת הגייז החילונית לביניכן כדתיות מחד והמתח שנוצר ביניכן כלסביות לבין הסביבה הדתית שלכן מאידך. אבל אולי נפתח את הדיון דווקא בהבדל הגיאוגרפי בין ארצות-הברית לבין ישראל, בהנחה שהיחס לדת שונה במקצת בשתי המדינות. אילו הבדלים אתן רואות בקהילות הגייז בשתי המדינות?

שולמית: "ההבדלים הם כמו יום ולילה. כאן יש מעט מאוד גייז, בירושלים הקהילה קטנה מאוד. הבית הפתוח אכזב אותי, כי חשבתי שאהיה יותר מעורבת, אבל לא מצאתי פעילויות שנערכות עבור נשים בגיל שלושים פלוס. במהלך כל השנים שאני כאן לא חשתי חלק מקהילת הגייז, לא ידעתי אפילו שהיא קיימת. אחרי מערכת יחסים ארונית בת חמש שנים עם חברה שבה התאהבתי, חזרתי לניו-יורק כדי להירגע. חייתי בלב מנהטן, וזאת היתה חוויה נפלאה. בניו-יורק קיים עולם שלם של אירועים לגייז שאפשר היה לבחור מתוכם, והם התרחשו פעם-פעמיים בשבוע, וזה נהדר. היה בית-כנסת לגייז בצ'לסי וגם בית כנסת שנקרא SDST, לשם יכולת ללכת לקבלת שבת שהכילה 400-500 איש בערבי שבת. האנשים שהולכים לשם אינם דתיים בהכרח, הם מסורתיים שהולכים פשוט להכיר גייז יהודים אחרים. התפילה נמשכת שעה, ולאחר מכן אנשים יוצאים לארוחת הערב. זה מקום מאוד בטוח להכיר בו.

"קיים עוד הבדל: ליהודי אמריקאי בקהילת הגייז אין שום בעיה להופיע בבית הכנסת, כי זו הדרך שלו לפגוש מישהו. אבל ישראלי חילוני לא מעוניין להגיע לבית הכנסת, כי זה מסמן עבורו את הדת. אמריקאים הרבה יותר פתוחים לנושא הדת, והגייז מתחברים ליהדות בצורה גמישה יותר, כי היא יוצרת תחושה קבוצתית".

- רות, את היית ראש קבוצת האורתודייקס שנפגשה בירושלים?

רות: "לא הייתי כל כך הראש כמו שהייתי מעין מתווכת של הקבוצה. הקבוצה המקורית, עד כמה שידוע לי, היתה סגורה לחלוטין והרגישה צורך לחקור כל אשה חדשה ששמה הועלה או לראיין אותה על ידי כל חברות הקבוצה. אם מישהו הכיר אותך, או אם היית מחוץ לארון, החברות היו מסרבות להכניס אותך לקבוצה. כאן עלה הצורך בחבורה נגישה יותר, ולכן שתי נשים נוספות ואני החלטנו לראיין נשים בבית שלנו. אך הזוג הזה חזר לארצות-הברית, כך שהמשימה להמשיך את מפגשי הקבוצה הוטלה על כתפי. בששת החודשים הראשונים שבה התנהלה הקבוצה נפגשנו פעם בשבוע או אחת לשבועיים, כשהיו לנו לפחות עשר נשים בכל פגישה, לאו דווקא אותן נשים: הגיעו סטודנטיות וסמינריסטיות ושלוש-ארבע נשים מתל-אביב. אחר כך הסטודנטיות פרשו, אחת התל-אביביות החליטה שזה לא בשבילה, והקבוצה דעכה. זה היה בערך לפני שנה וחצי".

- אז עכשיו אין קבוצה?

"אין קבוצה שנפגשת. לבית הפתוח יש מספרי הטלפון והדואר האלקטרוני שלי, כך שכאשר מתקבלת פנייה, אפשר לפנות אלי באמצעותם. קיים קושי נוסף עבור נשים דתיות, כי גם קל"ף הפעילו תשעים וחמישה אחוז מהאירועים שלהן בימי שישי בערב. כאשר קיבלתי מהן לאחרונה את העדכון, ראיתי שרוב הפעילויות שלהן מתקיימות בימים שאני פשוט לא יכולה להגיע, לכן החלטתי שעדיף כבר לא לדעת מה הולך מאשר לדעת ולהיות מאוכזבת. בתור נשים דתיות השתתפות אינה באה בחשבון עבורנו. עד כמה שזה נוגע לקל"ף, הן מתמקדות במאבק עבור זכויות הלסביות. והנה אני באה ומחליטה לערבב את הלסביות שלי עם הדת, וזה משהו שהן לא בהכרח מוכנות להתעסק איתו. האג'נדה שלהן היא לסביות חילונית".

שולמית: "אני חושבת שהצרכים של הרווקות בקהילה הלסבית שונים מאלה של הזוגות. אם את בזוגיות, את לא חשה צורך לצאת כל הזמן. יש גם כאלה עם ילדים. אני משתדלת להיות יותר גמישה, ואם הבית הפתוח מקיים קבלות שבת, אין לי שום בעיה ללכת לשם ברגל. אם יש פוטלק והכל חלבי, אני יכולה לאכול ממה שנשים שאני מכירה הביאו. איך לומר בפשטות - אני לא מעוניינת להוציא את עצמי מהפעילויות".

- אם כך, יש שתי קהילות, שלמעשה מתנגשות זו בזו: קהילת הגייז בארץ והקהילה הדתית, והן פשוט לא מתיישבות זו עם זו.

רות: "רוב הלסביות אינן מבינות איך אפשר לחיות כלסבית ולשמור על דת שאוסרת על הומוסקסואליות, והדתיים אינם מבינים איך אפשר להפר באופן כל כך בוטה את האיסור הזה".
שולמית: "זה נגד ההלכה".

- לסביוּת לא מוזכרת בתנ"ך, אבל זה עדיין נגד ההלכה?

רות: "נכון".
שולמית: "הומוסקסואליות היא הומוסקסואליות, אין הבחנה בין נשים לבין גברים בעניין הזה. החברה הדתית שמה דגש על קדושת המשפחה, ואנחנו לא מתאימות למסגרת הזו".

- אז איך אתן מיישבות את הסתירה הזאת? הרי זה כמעט פרדוקס.

רות: "הלסביות שלי היתה אחת הסיבות העיקריות לגירושי. עד שהגעתי לישראל, הייתי ממש מוכנה לעזוב הכל ולוותר על הדת. היתה לי תקופה מאוד קשה, שבה לא הצלחתי ליישב בין היהדות לבין העובדה שנמשכתי לנשים. אבל אז הגעתי הנה ומצאתי את קבוצת האורתודייקס. הילדים שלי הניאו אותי מעזיבת הדת.

"אבל איך אני מיישבת את זה? קודם כל, הפילוסופיה שלי היא שמה שאני עושה עם הדת הוא ביני לבין אלוהים בלבד, וזה לא עניינו של אף אחד. אין אדם אחד, לא משנה כמה הוא חרדי או כמה הוא שומר שבת, שהוא כל כך מושלם בשמירה על חוקי היהדות, עד שהוא יכול לבוא ולהצביע עלי כעל דוגמה שלילית. אני מרגישה שהויתורים שעשיתי - ללבוש מכנסיים, להיות לסבית, לעשות קעקוע - עשו אותי אדם טוב יותר בהרבה מובנים. אני עדיין שומרת בקפדנות על כשרות, על השבת. עליתי לישראל, ריבונו של עולם! אני מאמינה שנהייתי אדם רוחני יותר. אני לא חושבת שזה משנה אם את חיה עם אשה, או שזה הופך אותך למישהי פחות רוחנית".

שולמית: "לי היתה תגובה אחרת. רות היתה מוכנה לוותר על הדת, אני מעולם לא התכוונתי לכך. אמרתי: לעזאזל עם זה, אני כבר אתחתן עם בחור וזהו. אבל לצאת עם גברים נהיה פשוט סיוט. הרגשתי שאני חיה בשקר עם עצמי, ולא יכולתי להסתכל על עצמי במראה. אני זוכרת שנפגשתי עם רב אורתודוקסי בניו-יורק, סטיב גרינברג, ודיברתי איתו על הסערה הפנימית שבלהיות דתייה ולסבית, והוא שאל: 'האם את יכולה להזמין אותי ואת בן-זוגי לארוחת שבת?'. עניתי שבשום פנים ואופן לא, כי השותפה שלי לא יודעת עלי. אז הוא אמר: 'את לא חושבת שזה דבר נורא, שאת לא יכולה להזמין הביתה כל אחד שחשוב עבורך? את חיה בשקר כל ימייך'. הרגשתי שמשהו נשבר בתוכי ושאינני יכולה לחיות כך יותר. החיים קצרים מדי כדי לשקר. זה היה הדבר הטוב ביותר שעשיתי, ואת יודעת מה? אנשים לא נותנים מספיק קרדיט לאלה שיוצאים מהארון. אני נאבקת בזה הרבה, במיוחד בישיבה לבנות שבה אני לומדת עכשיו, כי העולם שלי הוא העולם הדתי. אני לא מתביישת להיות לסבית, אבל אני מרגישה לא נוח, כי הן רואות שאני לא נשואה ובלי גבר, כך שהרבה מהמעמד שלי שם נשחק. את יודעת, את 'מסכנה', 'נעבעך', 'למה את לא נשואה?' וכל זה, וזה מאוד קשה".

- מכאן מתבקש לשאול איך אתן יכולות לחיות במסגרת, שנתפסת כדכאנית במיוחד לגבי נשים ולסביות.

רות: "נשים וגברים חילונים רואים ביהדות דת שמפלה נשים לרעה. ממה שלמדתי, ממורים שהיו לי, אני לא רואה זאת כך. כשמדובר בלסביות, הדברים אינם כה ברורים במדרשים ובתורה לגבי האיסור על יחסים בין שתי נשים. זאת המסגרת הכללית. אישית, אני בארון בגלל אנשים צרי מוחין וקנאים בקהילה שלי; לא מפני שהגעתי לנקודה שבה אני חושבת שזה בסדר, אלא מפני שהם חושבים שזה לא בסדר. אבל צריך להזכיר גם את העובדה שאני חיה ביישוב ושהם לא היו כל כך מאושרים לתת לי לחיות שם כגרושה, והם יכולים לזרוק אותי מהבית אם הם יידעו שאני לסבית".

- אז את קוראת לקהילה הדתית הקהילה שלך, אבל מה עם הקהילה הלסבית? האם אתן חשות איזשהו פיצול, מפני ששתי הקהילות מתקשות להתמזג?

שולמית: "אני לא מתאימה לאף קהילה. אני מרגישה לא נוח בקהילה הדתית בשל היותי לסבית ולא נוח בקהילת הגייז בשל היותי דתייה. אני מנסה לשלב בין שני העולמות על ידי יציאה אטית מהארון ליותר ויותר אנשים בקהילה הדתית. בת זוגי בשנה וחצי האחרונות היא חילונית לגמרי. זה נס בפני עצמו. כי השבת תמיד מגיעה ותמיד צריך לאכול: האם לאכול במסעדה כשרה או לא - זה מאתגר. כך שהגעתי לסוג מסוים של פשרה אישית, ולמעשה היא הפכה קצת דתייה, ואני התגמשתי קצת לגבי אורח החיים הדתי".
גלי: מאחר שהחברה הדתית דוגלת בזוגיות ובנישואים, האם אתן חושבות שזוגות של לסביות דתיות שמגדלות ילדים יהיו יותר מקובלות בקרבה?
שולמית: "לא לא, בכלל לא".
רות: "הזוג הלסבי היחיד שהכרתי ושגידלו ילד היו מאוד חרדיות. הן רק רצו להתקבל ולגור עם הקהילה החרדית, והן ציפו שיקבלו אותן שם בזרועות פתוחות רק משום שהן יהודיות דתיות, ומשום שהן גילו ידע רחב בתורה בדיוק כמו כל השאר, אבל בפועל הן חזרו לארצות-הברית, כי בקהילה החרדית בארץ הן הוכנסו לרשימה שחורה של בתי כנסת, עברו ממקום למקום ובסוף עזבו את הארץ. אני אינני סובלת מהאשליות האלה, ואני מוכנה להתפשר. קודם כל, לא הייתי רוצה בכלל לחיות בקהילה חרדית. זה פשוט לא אני. אני מוכנה להיפגש באמצע".
שולמית: "בניו-יורק יש בתי כנסת ואזורים שהם כל כך 'מכוּוָני גייז', שלאף אחד לא אכפת. אבל בקבוצת האורתודייקס בניו יורק כולן מגיעות לקבוצה ומתלוננות כמה קשה להיות לסבית, וכך זה נמשך שנים על גבי שנים אותו הדבר. תחליטי: את רוצה להיות לסבית וגם דתייה ולשלב בין השניים, או שאת רוצה להשתגע? בסופו של דבר זוג אחד מהקבוצה החליטו לחיות יחד ולגדל ילד, וזו הפעם הראשונה שראיתי זוג לסביות דתי כמודל לחיקוי. פתאום ראיתי עתיד".
רות: "האדם הדתי צריך גם להתמודד עם העוינות מצד החילונים, שלא מבינים איך אנחנו יכולות להיות דתיות. אני לא תמיד מרגישה בסדר עם עצמי, זה לא קל כמו שזה נשמע כאן. או שאת מתמודדת עם הדברים כמו שהם וממשיכה בחייך, או שתמצאי עצמך מתפלשת בצרות שלך ובסוף תהרגי את עצמך. הכל תלוי בפרספקטיבה שלך, ואני אימצתי דרך משלי, שאיתה אני חשה בנוח ביחסי עם האל. אם זה לא מוצא חן בעיניכם, זאת בעיה שלכם".
גלי: אני חושבת שההבדל הוא בנקודת המוצא: דתיים וחילונים מתחילים מנקודות מוצא שונות, אך לבסוף הם מגיעים לאותו מקום. החילוני שואל את עצמו מה יגידו בני המשפחה, החברים והשכנים, שלא כמו הדתי, שצריך לשאול מה יאמר אלוהים ומה תאמר הדת. אתן רועדות לפני אלוהים, אני לא רועדת לפניו! אני רועדת לפני המשפחה שלי, לפני החברים ומקום העבודה שלי.
שולמית: "סליחה, אני לא רועדת לפני האל!".
גלי: אולי עכשיו כבר לא, אבל אני מרגישה שהשיטה שלפיה חינכו אותך הכניסה בך מעט יותר הומופוביה ואשמה מאשר באנשים חילונים.
שולמית: "לא, אני מעולם לא... אני לא חשה אשמה בפני האל, מפני שהוא ברא אותי, אותו ואותה כפי שאנחנו. אני פשוט חייבת לקבל את זה כך. אני יכולה לפנות להשם ולבקש ממנו לעזור לי להיות האדם שאני. לי היו מספיק סימנים ברורים שאני לסבית. אותה מערכת יחסים של חמש שנים בארון עם האשה ההיא היתה מאוד מפחידה. פחדתי לא כדתייה, אלא כמישהי שלא היתה בטוחה במיניות שלה, למרות שהייתי מאוהבת עד הראש. לא היה לי מושג מה לעשות עם זה, כי לא היו לי מודלים לחיקוי. עכשיו אני יודעת איך לנהל חיים מלאים ולתפקד בזוגיות עם אשה".
גלי: כשראינו את "לפניך ברעדה", כל החילונים אמרו: "נו, למה הם מצפים. ההלכה היא נוקשה, אז אם הם רוצים לחיות במסגרת הזו - שיישאו בתוצאות". זה היה דוחה, ובעיני, זה סוג של גזענות הפוכה וצרות מוחין של החילונים כלפי החרדים. זה אמור גם לגבי שתיכן: אתן לא יכולות סתם להגיד, בסדר, נשנה את כל דרך החיים שלנו - כי הם לא יקבלו אתכן בכל מקרה. אם זה היה המצב, אז סטונוול וכל שאר ציוני הדרך במאבק לזכויות הגייז לא היו קורים. הם קרו כשאנשים התחילו להבין שהם לא יהיו מקובלים בקהילה מסוימת. כשאת מספרת לי סיפורים על הישיבה שלך, שולמית, אני כועסת מאוד, כי האנשים שם פשוט לא ישנו את דעתם, כי ההלכה לא תרשה להם לעשות זאת.

- גלי בעצם טוענת שהחברה הדתית לא עומדת להשתנות. מה מצבן של נשים לסביות דתיות במקרה כזה?

רות: "רובן פשוט אחוזות פחד. כשהייתי פעילה באורתודייקס, הייתי הולכת למפגשים, ופעמים רבות הייתי היחידה. אחת הסיבות שנשים לא הגיעו היא שרובן גרות בבית, לפעמים הן קטינות, רבות מהן חרדיות. הבית הפתוח אינו אופציה בשבילן, כי הן מפחדות שמישהו צופה בהן ומפקח תמיד על המקום. משטרת הצניעות תבוא ותגיע אליהן - הם לוקחים שמות ומצלמים תמונות ולוקחים מספרי טלפון. הנשים הללו אינן יכולות להרשות זאת לעצמן. אני מקבלת טלפונים מנשים צעירות ומנערות, והן כל כך מפחדות שהן לא מעיזות אפילו להשאיר את מספרי הטלפון הסלולריים שלהן אצלי. בעיה נוספת היא שאין לנו דרך להגיע לנערות החרדיות. אין שום דרך לפרסם בבתי כנסת, למשל, ואילו היינו מנסות, היו מעיפים אותנו משם. לכן ברוב האירועים אין לסביות דתיות, מה גם שלסביות רבות אינן מעוניינות להישאר דתיות".
אז מה שאת אומרת הוא שהבנות האלה יישארו לעד בארון ובקהילה הדתית או החרדית, בלי אפשרות לצאת?
רות: "זה לא בהכרח שאין להן שום סיכוי לצאת מהארון, אבל אם הן חיות בבית ותלויות בהוריהן, הן חייבות לחיות לפי חוקים מסוימים. לפגישות אורתודייקס הגיע במשך זמן מה זוג לסבי: אחת מהן, שבאה מרקע חרדי, היא עכשיו הכי בוצ'ית שאפשר, והחברה שלה גרה בקיבוץ. היא חילונית, כי לא מצאה את דרכה בעולם החרדי".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by