בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אנטי-קליימקס 
 
 אם היה אושר, מן הראוי היה שינחת על עושיו. השעות   
 
צביקה בשור

צביקה בשור מעניק את האוסקר ל"השעות", ומי שזה לא מתאים לו, יכול להתאבד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
החיים הם ברירה, ולמרות שמדינות מתוקנות כולאות ומענישות את אזרחיהן שניסו ליטול את החיים שלהם עצמם, הרי שאין דבר לגיטימי יותר מלהחליט שנגמר. כמו מאחורי כל החלטה, לעיתים עומד מאחוריה אומץ גדול, לפעמים סתם מוגות לב, לפעמים מחשבה מעמיקה, לפעמים סכלות. אבל זו החלטה לגיטימית. אם אתם לא רוצים לחיות, מותר לכם להפסיק.

כי אין אלוהים, או בודהה או משהו-על-טבעי-שמרחף-מלמעלה-ואחראי-לכל-זה, למרות שאומרים שיש. ואין שום עולם נסתר של רוחות. ואין חיי נצח. יש רק חיים, ואז אין. ואושר, אם בכלל יש דבר כזה, הוא משהו שתמיד נראה רק מבעד למשקפיו של המביט לאחור. ואל מול הוודאויות האלה אדם חייו להחליט אם הוא רוצה להשאר כאן, או שהכל מיותר להפליא, עצוב מדי ופשוט לא שווה את המאמץ המזויין.

ביום אחד, בשלוש תקופות שונות, צריכות שלוש נשים להחליט אם בכלל יש טעם. האחת, הסופרת וירג'יניה וולף (ניקול קידמן), כותבת את "מרת דאלווי" שלה, שואלת את עצמה באם להותיר את קלריסה דאלווי, גיבורת הסיפור שלה, בחיים. היא צריכה לבחור בעבורה בחיים או במוות. 18 שנים אחרי אותו יום תבחר וולף בעצמה למות (וזה לא ספויילר, אם עובדה היסטורית יכולה להיות ספויילר בכלל) ותיכנס לנהר שליד ביתה ואבן בכיסה.

בניו יורק שנת 2001 מתעוררת קלריסה ווהן (מריל סטריפ) אל יום מוזר למדי. יש לה מסיבה לארגן, לכבוד אהוב נעוריה הגוסס מאיידס. היא צריכה להיות חזקה בשבילו, חזקה בשבילה. יש אלף ואחד דברים לעשות עד סוף היום. עד סוף היום היא תצטרך בעצמה להתמודד עם החיים שלה כמות שהם, בלי תחרת האמונה וקישוטי האושר. עד סוף היום היא תצטרך לבחור.

בין השתיים, ב-1949, עשרים ושש שנים אחרי היום של וירג'יניה וולף, קמה לאורה בראון (ג'וליאן מור) אל יום הולדתו של בעלה. היא צריכה להכין לו עוגה. היא צריכה לשמור על הילד. היא צריכה לחיות. היא רחוקה מלהיות משוכנעת באם חייה ראויים שימור.

"השעות", סרטו הרגיש והעצוב של סטיבן דאלדרי, חולף בין שלוש הנשים הללו, בין שלושת הימים האלה, מלווה אותם, את המסעות הנפרדים ואת המסע האחד המאוחד אל הבחירה. לא יהיו כאן נצחונות גדולים, לא תרועות אושר; גם מי שתבחר בסוף להמשיך ולצעוד בגבורה במשעול אל הסוף הבלתי נמנע, לא תוכל להתעלם מהגבולות הטבעיים והברורים של קיומה. אין אלוהים, אין אושר, אין חיי נצח.

קשה שלא להעריך את "השעות" על הדרך בה הוא משמר בתוכו את העצב הנובע משאלות נוראות שכאלה, מבלי לתת לעצב הזה להתפרק בצחוק גדול או בבכי קולני. קשה שלא להעריך את הבמאי סטיבן דאלדרי ("בילי אליוט") על ההתאפקות הגדולה, על הרגישות והעדינות בה הוא מטפל בשלוש הדמויות הנפלאות שלו. קשה שלא להעריך את שלוש השחקניות על ההופעות המרגשות האלה שלהן.

והעריכה המדויקת, המעבירה את הצופה מסיפור לסיפור בלי להקנות את התחושה שמדובר באחיזת עיניים שנועדה להסתיר חסרונות. והמוסיקה הענוגה והמתמדת של פיליפ גלאס. ושלל ההופעות המצוינות של שחקני המשנה. ובכלל.

"השעות" הוא סרט נפלא. אין בו יומרה מחד, ומאידך הוא נוגע במקומות שגם סרטים מלאי יומרה אינם מצליחים. הוא נבון ויפה, הוא כואב. אם היה אלוהים, מן הראוי היה שיוריד איזה מטה ויצביע על "השעות". אם היה אושר, מן הראוי היה שינחת על עושיו. אם היו חיי נצח, מן הראוי היה שלא יתפוגג. אבל אין, אז רק נחזיק לו אצבעות באוסקר. כי הוא הסרט הכי טוב של השנה.

__________________________________________
השעות, ארה"ב 2002, 114 דקות (למידע על זמני ההקרנה)

האתר הרשמי
הטריילר הרשמי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by