בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בוקר של כיף 
 
 פרט מתוך עטיפת הספר ``אנדרגראונד``   
 
ראובן רייכמן

ראובן רייכמן חושב שלהרוקי מורקמי, העמוס עוז של היפאנים, יש הרבה מה ללמוד מפיגוע הגז ברכבת התחתית של טוקיו בכל הנוגע לצניעות ושיק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בוקר מוזר עבר על מר מסנורי אוקויאמה, סוכן בגיל העמידה של חברת חפצי נוי גדולה, אבל הוא לא הבחין בכך. מר אוקויאמה נסע ברכבת התחתית לפגישה עם לקוח במרכז טוקיו, ולא הופתע כאשר הכרטיסן ביקש מכל הנוסעים לרדת מהרכבת בגלל פיצוץ שאירע באחת התחנות. תקלות קורות מדי פעם ומר אוקויאמה המתין בסבלנות על הרציף. מישהו, לא רחוק ממנו, פלט פתאום צווחה חייתית, אבל נלקח משם מיד.

מר אוקויאמה התחיל להתקשות מעט בנשימה, והחליט להחליף רכבת. אשה שחלף לידה נפלה על הרצפה. שניות אחר כך, כאשר התבקשו הנוסעים לפנות את הרציף, הוא הבחין בשלולית של חומר שמנוני, שריח מחניק עולה ממנה. עוד מישהו התמוטט לידו. הוא יצא החוצה והבחין באדם ששוכב על הרצפה, עם קצף לבן מבעבע מפיו. אין שום סיכוי שאגיע לעבודה, חשב מר אוקויאמה לעצמו. הכל נהיה חשוך והוא קיבל סחרחורת. לא היה לו מושג שכל הדברים האלה קשורים אליו. הוא ישב והרגיש באינסטינקט שהוא צריך להישאר שם.

ה-20 במרץ 1995 היה יום אביבי ובהיר. הבוקר הזה, כך החליט מר שוקו אסהארה, מנהיג כת ההמונים אום שינריקיו (שאפשר לתרגם כ"האמת הצרופה"), מתאים לפיזור גז סארין בקרונות הרכבת התחתית של טוקיו. אסהארה שלח חמישה ממאמיניו כשבחיקם שקיות מלאות בנוזל הרעיל. כולם צויידו במטרייה בעלת קצה מחודד - הם היו אמורים להפיל את השקית עטופה בעיתון יומי כלשהו, לנקב אותה בקצה המטרייה וכך לאפשר לגז להתפזר בקרון.

התוצאה, למרות האלגנטיות, היתה עלובה: 12 הרוגים וכמה אלפי פצועים. פיגוע בינוני. אבל בפעולת הטרור בטוקיו היה הרבה מאוד שיק. זה לא היה סתם ערבי מיואש שמתפוצץ, אלא מעשה זדוני ורב יופי. משהו מסתורי תקף את תושבי טוקיו הדחוסים ברכבת התחתית (לדברי אחת הנוסעות, כל כך דחוס שם עד שלפעמים אפשר להירדם שם בעמידה בלי ליפול); סגורים בתוך המנהרות שלהם הם השתתפו בניסוי - היתה להם פגישה עם המוות.

ואמנם, הספר "אנדרגראונד", שבו הסופר היפאני הרוקי מורקמי מביא 60 עדויות של העוברים והשבים ברכבת באותו יום, חושף את המתחולל בראשם של עכברי מעבדה. הם טרודים מאוד, ממהרים לעבודה ולרוב גם מגיעים אליה, חלושים וחצי עיוורים.

כל המונולוגים מספרים את אותו הסיפור פעם אחר פעם, בקצב שמכניס את הקורא לטראנס היפנוטי. הרגשתי ריח מתוק, הם מספרים, שדה הראייה הצטמצם, מיהרתי לעבודה, קרסתי על הרציף. אין מעשי גבורה, כי אין פשע. הסכנה עמומה, לא ברורה, כמו שמרגישה חולדה שדורכת על הדוושה הלא נכונה ומתחשמלת. כולם מתים להם בשקט, או הולכים הביתה.

את החרישיות היפאנית הזאת, מפר מורקמי. כפי שנעשה תדיר בארץ ובארצות הברית, הוא מנסה להעניק לפיגוע משמעות באמצעות קורבנותיו. הוא מספר את הסיפור מנקודת מבטם בכך הופך אותם לגיבורים שלו. הם האנשים שנבחרו על ידי השטן. הם הוקרבו למענו, לכפר על חטאינו. לכן, צריך לשנן וללמוד את כל מעשיהם הקטנים, היומיומיים, לפני שרחצו בריחו המתקתק של המוות. אולי משם תצמח האמת הצרופה.

מורקמי, אחד מהפופולריים והשטחיים שבסופרי יפאן (גרסת הסופר-סטאר של עמוס עוז), נהפך הפעם לפנקסן של מוות, למתעד לכאורה אובייקטיווי. אכול בחשיבות עצמית, הוא מזכיר שוב ושוב שהוא "סופר" - כלומר, הוא שליחו של הנצח. הביאו אליו את המתים והפצועים, שיירשום בקפידה את שמותיהם ואת קורותיהם.

אבל מאחורי השאיפה הזאת להנציח לא עומד דבר מלבד האגו העצום של מורקמי (שעל גודלו אפשר ללמוד יותר מספרו "דרומית לגבול מערבית לשמש", שבו הוא מתפלש באהבה עצמית). הראיונות שמורקמי ערך עם כמה פעילים זוטרים באום שינרקיו, שממשיכה לפעול גם כיום, רק מחזקים את ההנחה שהספר הוא לא יותר מאשר פעולת מירוק מצפון אוטומטית, שחילחלה מהמערב למזרח הרחוק. מורקמי, כמו ישראל וכמו ארצות הברית, אינו מצליח להבין מדוע נפתחה עליו הרעה, או לפתור זאת באמת. הוא פשוט מקים אנדרטה - מרתקת בפרטיה, יש להודות.

אבל דווקא לקוראים הישראלים, שבעי הפיגועים, יש בספר בונוס מפתה: אם הכל יילך לפי התוכניות של בוש, זה יהיה סרטון הבקרוב של המלחמה עם עיראק. כשאנשים יתחילו ליפול, תקראו למורקמי.

_____________________________________
אנדרגראונד מאת הרוקי מורקמי, (הוצאת כתר)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by