בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
טלוויזיה 
אם תזכרי אותי, סוזן 

אם תזכרי אותי, סוזן

 
טלוויזיה |
 
עידו שי

הסרט הדוקומנטרי על לאונרד כהן עמוס בקאברים נטולי השראה ובשיחות סרק עם אמנים-מעריצים וממעט בשיחות עם יודעי ח"ן. עידו שי חושב שלאחד היוצרים הנדירים של עולם המוסיקה הגיע הרבה יותר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 אין כאן מספיק קטעי ארכיון או תובנות של כהן או של האנשים שאמורים לפצח עבורנו את אישיותו המוסיקלית. זו חבורת מעריצים, שמה שמאחד ביניהם הוא העובדה שגם להם יש כמה אלבומים בבית 
לאונרד כהן חוצה בימים אלה מדינות ויבשות במסגרת סיבוב ההופעות שלו, אחרי 15 שנה במנזרים זניים. בגיל 73, הנזיר, שיועציו הקרובים גנבו לו את הפרארי ואת רוב כספי הפרישה שחסך במהלך השנים, מצא את עצמו עם 11 אלבומי מופת בארון אבל בלי דולר מיותר ליום סגריר. הקרבות המשפטיים, המבוכה הגדולה והדאגה האמיתית לעתידו הכלכלי שאילצו את כהן לשוב להופעות נשארו מחוץ לסרט ששודר אמש ב-yes. במקום זה, כהן אומר באחד מקטעי הראיונות, שככל שהוא מדבר יותר ושותה יותר (עם הבמאי ליאן לונסון), כך מתחשק לו להופיע יותר. אולי בכך יש בסרט הזה את תרומתו הגדולה ביותר למעריציו.

היה ניתן להתעלם מההיעדרות של הדרמה הפיננסית מהסרט הזה, אם הוא מציע חידושים אחרים או רשמים חדשים מאחד המשוררים המפורסמים של המאה ה-20. נראה שהסרט, שמזגזג בין ראיונות אישיים לחידושים לשיריו של כהן שהוקלטו במהלך מופע מחווה ב-2005, מצליח להחטיא את שתי המטרות שלו. מצד אחד, כהן לא מספיק נוכח בסרט על חייו. הוא מבליח מבין שיר לשיר למונולוג בין דקה שמתקשר לרוב לשיר שבא אחריו. זה לא שלא מעניין לשמוע באיזה נסיבות כתב את "סוזן" (הוא הוזמן לבית של חברה של חבר, אי שם לצד הנהר והיא הגישה לו תה עם תפוזים. פה, לדברי כהן, מסתיים הקשר הביוגרפי), או את הסיפור הארוך מדוע הפך לנזיר זן (שנבע מהמשיכה שלו לאורח חיים מסודר וצייתני כמו בצבא או במנזר והוא חש שלמאסטר שלו יש משהו ללמד אותו). עם זאת, אין כאן מספיק קטעי ארכיון או תובנות של כהן עצמו או של האנשים שלכאורה אמורים לסייע לצופה לפצח את אישיותו המוסיקלית המורכבת. זו חבורת מעריצים, שהדבר היחיד שמאחד ביניהם הוא העובדה שגם להם יש כמה אלבומי מופת בבית. בונו ודה אדג' זוכים כאן לזמן מסך מוגזם שאת רובו הם מצליחים למלא בקלישאות הכי ברורות מאליהן. ניק קייב מוסיף זיכרון אישי של הפעם הראשונה ששמע את כהן ורופוס וויינרט מציל קלות את המצב בסיפור משעשע וציורי על הפעם הראשונה שפגש את כהן (לבוש תחתונים בביתו ומאכיל גוזל שנפל מהקן).
 
בליגה משלו. כהן
 בליגה משלו. כהן 
 צילום: יח"צ 
 
בכלל, הסרט הזה חייב הרבה מאוד לרופוס ווינרט. שלושת הביצועים שלו לשירים של כהן (בהם "כולם יודעים" ו"הללויה" האלמותי) הם הביצועים הכי מוצלחים בין הגרסאות השונות. גם אנתוני, ניק קייב ומרתה ווינרט מצליחים להתעלות. שאר הביצועים חלשים מאוד ונטולי השראה. הניסיון לנתק את המילים מהאדם ששר אותם, הוא בעייתי בהקשר של כהן. כהן הוא משורר נדיר ברמתו בעולם המוסיקה (הוא יכול להשקיע 10 טיוטות ובסך הכל שנה אחת בשיר בודד) אבל חלק ניכר מהקסם שלו היא גם ההגשה. לכל אורך הסרט ניתן להתענג על המילים בגרונם של אחרים אבל ברור שמשהו חסר. בשיר האחרון, כהן מבצע את "Tower of Song" ביחד עם יו2 בקול חלוד, בחוסר ביטחון קל אבל עם אותו קסם מוכר שהופך את שיריו למה שהם.
 
 
באחד הקטעים הכי מרתקים בסרט הזה, כהן קורא בקול את ההקדמה שכתב כשיצאה המהדורה הסינית של ספרו המוקדם “Beautiful Losers”, שאותו הוא מגדיר כ"מכת שמש יותר מאשר ספר". אחרי שהוא מודה לקורא על הנדיבות הפזיזה שגילה בעצם ההחלטה לפתוח את הספר, הוא מבקש ש"תדלגו על הקטעים שאינכם אוהבים. אולי תמצאו פסקה או אפילו עמוד שיעוררו בכם עניין". הטקטיקה הזו יכולה לעבוד גם בסרט הזה אבל לו (ולנו) מגיע יותר.
 
 
"לאונרד כהן: אני הגבר שלך", שני, 22:00, yes דוקו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by