בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סתום בלחץ 
 
 לא מפגר קולנועי קלאסי. סנדלר   
 
ראובן רייכמן

"מוכה אהבה" הרומנטי גרם לראובן רייכמן לרצות להושיט לאדם סנדלר את הפומפה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אדם סנדלר רגיל להשפיל את עצמו. זאת הגדרת המקצוע שלו: מצחיקן יהודי. כמנהג היהודים, הוא מתפלש בזבל ורומז רמיזות מיניות נמוכות כדי לשעשע. אבל סנדלר לעולם אינו סקסי. אפילו כשהופיע בחידוש העילג ל"מר דידס הולך העירה" וגילם את הדמות הכל-אמריקנית התמימה הוא לא הצליח להגיע למיטה ולבצע שם את כל מה שנדרש. זהו סנדלר: קומיקאי מסורס.

ב"מוכה אהבה" - סרטו החדש של פי.טי. אנדרסון - סנדלר נשאר בטריטוריה הרגילה שלו. במשך רוב הזמן הוא שומר על אותה הבעת פנים, כשהמצלמה מתעכבת שוב ושוב על פרצופו האטום, על שיניו הפגומות, על עורו הרע ועל הזפק המתפתח. אני מכיר את ההבעה הזאת: היא אומרת שמשהו, שם למטה, לא בסדר.

אט אט ובווירטואוזיות חושף בפנינו פי.טי. את דמותו של בארי איגן - צעיר גולמני, שרק החליפה המהוגנת שלו מרמזת שאינו מפגר ("אני לא יודע למה אני לובש אותה", הוא מסביר); לאיגן יש עסק לא ברור לייצור פומפות - הוא מצליח ככל הנראה לשחרר סתימות זרות, אבל באסלה שלו הכל תקוע: מועקה גדולה רובצת על חייו. 7 אחיותיו לא מרפות ממנו, עוקצות אותו ומזכירות לו שוב ושוב את התקפי הזעם שלקה בהם כשהיה קטן, וכאשר הוא מבקש בייאושו לדבר עם מישהו ומתקשר לקו אירוטי, הוא מוצא את עצמו נרדף על ידי מפעיליו (פיליפ סימור הופמן, הזיקית הקולנועית, שובה נפש כתמיד).

לא ברור מה יעזור לאיגן, הגבר שסורס על ידי משפחתו. אבל פי.טי. אינו טוד סולונדז ("אושר", "אגדות וסיפורים"), שיוצר את דמויותיו רק כדי ללעוג ולהתעלל בהן. ברגעים הפאתטיים בסרט - כשאיגן מתוודה על התקפי הבכי המסתוריים שלו, או כשהוא נתקף בחמת זעם ומשמיד חפצים סביבו - הוא לא מצולם בקור כאילו תיעודי. המצלמה לא מתיימרת לשקף מציאות עגומה, אלא נתקפת בעצמה בחוסר מנוחה, או קופאת במקומה כילד מבוהל.

כמו מרבית הדמויות שמגלם סנדלר, לאיגן אין מודעות עצמית. בטמטום יבבני הוא תועה מבולבל בעולם ומשמש מטרה נעה לנצלנים. הוא חסר ישע וסקרן, כמו אנשים שמרימים דברים מהרצפה ומכניסים מיד לפה. אבל כאשר נדמה לו שמישהו הונה אותו, איגן נתקף במין עיקשות עיוורת בניסיון להביא לפתרון צודק. אפשר, אולי, לקרוא לזה תמימות.

הסרט לא משרטט את איגן כמפגר קולנועי קלאסי. פי.טי. הופך אותו לסמל של תקופה, או - אם הוליווד היא אכן מראה של התת מודע הקולקטיווי - לסמל של האמריקניות בזמננו. הוא אב טיפוס חדש, שנוסף לגלריית הדמויות הקולנועיות שמשקפות את הדימוי העצמי של ארצות הברית - החל מהקאובוי הקשוח שממגר את האיום האינדיאני, ועד נהג המונית הפסיכוטי וריצ'רד גיר כגואלי זונות.

העלילה של "מוכה אהבה", כמו ההיסטוריה המודרנית, מתקדמת מאירוע ביזארי אחד לשני, ובתוספת הפסקול הרפיטטיבי והצילום הייחודי, נוצרת חוויה כמעט היפנוטית: פי.טי. אינו מתעכב על מניעים או על סיבות - הכל קורה פתאום, בלתי נמנע ועם זאת גם בלתי מוסבר. איגן - תוהה, תמים, אך גם מסוכן - פשוט זורם איתן, כזר מוחלט לטבע האנושי.

חסרת היגיון ומוזרה באותה מידה היא מערכת היחסים שנרקמת בין איגן ללנה ליאונרד (אמילי ווטסון). לא ברור מה מניע את לנה, צעירה נורמלית ושמחה, לבקש את חברתו. היא מתעלמת מכל אותות האזהרה: כשהם שוכבים יחד והיא אומרת לו שהיא יכולה לאכול אותו מרוב אהבה, למשל, הוא משיב לה שהיה מוציא לה את העיניים. למרות שאפשר להאמין לאיגן שכך יעשה, יש בסצינה הזאת רוך בלתי רגיל - אולי הרוך היחידי שאדם יכול להרשות לעצמו היום.

האהבה הרומנטית, במקרה הזה, היא לא פתרון, אלא סתם תוספת הזויה לעלילה ההזויה ממילא. לאיגן הרי אין דחף מיני עצמאי - הוא פשוט מטולטל על ידי רגשות עזים מכדי שאפשר יהיה להביעם, בין אלימות קשה לרגעי טוהר. גם אם יגיע לפורקן מיני, הסתימה הבסיסית תישאר - היא נהפכה למהות שלו עצמה. רוצה לומר - הישמר לך סדאם.

____________________________________________
מוכה אהבה, ארה"ב 2002, 95 דקות (למידע על זמני ההקרנה)

האתר הרשמי
הטריילר הרשמי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by