בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
טלוויזיה 
פאה ושכחה 
 
  צילום: מתוך ``הקרחת שלי``    
טלוויזיה |
 
ליאור ניב

הסרט "הקרחת שלי" בעיקר מזכיר למה טל ברמן חייב לחזור לטלוויזיה במשרה מלאה. ליאור ניב מלא ברק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מה נסגר איתך?
 מה נסגר איתך? 
 צילום: מתוך התכנית 
 
שעה שלמה טל ברמן שרף לנו על הפאקינג קרחת שלו. ויש לו מזל שהוא מספיק חינני בשביל למנוע זיפזופ, כי זה היה ארוך בערך ב-45 דקות יותר מהדרוש. וכל הזמן הזה, בהנחה שרעיון ההתקרחות נטחן עד דק תוך כמה דקות, המחשבה המעשית ביותר העולה על הדעת היא כמה בעצם המסך הקטן מתגעגע לטל ברמן. בשנים הראשונות של העשור הזה, הנוכחות שלו היתה כל כך מובנת מאליה, שקל היה לשכוח כמה היא מוצדקת. אז בכל מקרה, הסרט הזה ממש הזכיר. הנושא שלו היה ההתקרחות הגברית וכמה היא מתסכלת את הלוקים בה, אבל בסוף הסתבר כמובן שהנושא האמיתי הוא טל ברמן ומה נסגר איתו בדיוק. ילד השמנת של גל"צ? פניה הרכות של הציניות בהתגלמותה? החנון השנון שהביא במרב מיכאלי? הנציג האורייני של דור ילדי הניינטיז המופרעים? או אולי סתם איזה נחנח כשר-עד-פרווה עם קול רדיופוני ויותר סבלנות כלפי אביעד קיסוס ביחס למאזין הממוצע?
המקרה של תוכנית ההומור היומית "הרצועה" מדגים איך נעלם לנו הברמן מהנוף: בעונתה הראשונה, ברמן הנחה אותה וזה לא יצא משהו – כי באמת אין לו איכויות קומיות מפליגות, טירוף מזוקק או כריזמה היסטרית. רק אחרי שהוא עף משם התוכנית התגבשה לפורמט שהכניס אותה בעצם ללקסיקון הטלוויזיוני המקומי – מה שלכאורה מציב אותו תחת כותרת של משבית- צחוקים לאומי.
 
 כשהוא מדבר על שטויות זה יוצא לו סיינפלדי כזה, כשהוא מתפלש ברפש צהוב הוא לא נופל לפריזמה של אוחצ'ת 'פנאי פלוס' כמו אסי עזר 
אבל האמת היא שלא כך הוא. טל ברמן הוא הרבה יותר מזה. לרוב, הוא אחד היחידים שמסוגל, באינסטינקט טבעי ומבלי להתבלבל, לשמור על איזון בין קלילות לאינטליגנציה וזה לא דבר של מה בכך – תשאלו את לינוי בר גפן, שההתמקדות שלה בקידום ענייני קשת שלושה ערבים בשבוע, פוגמת נחרצות בפרסונה החריפה והמבריקה שאפפה אותה. כן, ברמן מצליח להיות קליל – לא קליל מגריזו, אלא קל ברמן: כשהוא מדבר על שטויות זה יוצא לו סיינפלדי כזה, כשהוא מתפלש ברפש צהוב הוא לעולם לא נופל לפריזמה של אוחצ'ת "פנאי פלוס" כמו אסי עזר. אם אין לו משהו שנון להגיד הוא גם לא מנסה בכוח וסומך, בצדק, על רהיטותו שתעשה את העבודה
 
מריח קצת תפל
 מריח קצת תפל 
 צילום: מתוך התכנית 
 
והנה, הדבר המוזר הזה אמש הוכיח את העניין. ההתעסקות האובססיבית בהקרחה – כולל כל מיני מושתלי שיער ומורחי תרופות מעונים – התחילה באמת באלגנטיות ובחדות ורק בהמשך הפכה ללעיסה מתמשכת וקצת תפלה. כאילו, עם כל הכבוד לקרחת, זה לא משהו שמחזיק שעה של סרט, וזה לא איזה תחקיר עיקש וטרחני של אושרת קוטלר או דנה וייס על השוק השחור הנלווה או ייסורי הטיפול. לכן, די מהר נשארנו עם ברמן המתלבט באוזנינו מי הוא בעצם, ספק מבכה-ספק מברך על גוויעתו של ילד הניינטיז החמוד לטובת איש התקשורת הבורגני-אך-חד שנהיה ממנו. לרוב, זה היה עשוי בטעם: הופעות האורח של אורי גוטליב ואביעד קיסוס למשל, באו במינונים מדויקים ואפקטיביים; סצנות ההטרדה של אנשים ברחוב – שהן לרוב השלב המביך ביותר במשדרים כאלה – היו חמודות למדי, בזכות המבוכה הטבעית של ברמן, המהולה בהומור דק ובאחיזה תקשורתית איתנה. רק קטעי המחשבות/דמיונות שהטליאו את הסרט עברו די מאולצים.
 
 
 
לא ציפינו למסקנות מדהימות מהסרט הזה. קרחת זה באסה, אבל לא סוף העולם. לא צריך שעת פריים-טיים ו-140 נקודות איי.קיו (בהערכה גסה) כדי להעביר את הרעיון הזה. אבל כן צריך את טל ברמן איפשהו על המסך, כי מעטים מאוד הם אלה שיכולים לעשות את זה בלי להפגין ריפיון מילולי ו/או שכלי גורף. ובינינו, למי עוד יש כוח לארז טל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by