בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
מוסיקה 
יורדים נמוך 
 
 פצצות מצרר. Low    צילום: מיכל שני    
מוסיקה |
 
עמית קלינג

ההופעה של Low נגעה במקומות עמוקים, רכים ואפלים. עמית קלינג ראה את האור וזכה לחוויה דתית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מחממת ומקסימה. קדר
 מחממת ומקסימה. קדר 
 צילום: מיכל שני 
 
דווקא בליל ה-11 לספטמבר, יום השנה השביעי לטרגדיה המכוננת של ארה"ב במאה הנוכחית, עולה לבמה בתל אביב הלהקה הכי אמריקאית בעולם. הלהקה הכי אמריקאית בעולם הם Low, הרכב אינדי-רוק מינימליסטי ממינסוטה, שהוקם ב-1993 בידי בני הזוג אלן ספרהוק ומימי פארקר, שזה שיש לה שם של כוכבנית קאנטרי לא אומר שום דבר על המוזיקה שהיא עושה. הסאונד שלהם נשמע כמו פצצות מצרר שמשתחררות על המדבר בעירק, כמו לחיצות ידיים בכנסיה ביום ראשון בבוקר, כמו שירים מרגשים של גבר בלונדיני אחד עם גיטרה, אשתו, שמתופפת בעמידה על סט תופים מצומצם, ובאסיסט, שמתחלף.

הופעות חימום להרכבים בחו"ל הן לרוב דבר מייגע - אבל שני קדר, מלווה במתופף גיא ביבי, שזה שיש לו שם של כוכבן פוליטי לא אומר שום דבר על המוזיקה שהוא עושה, עולה לסט צנוע של חמישה שירים מקסימים. אלמלא הנוכחות של Low הייתה קצת פחות מערערת חושים, היה אפשר אולי להקדיש לשני מעט יותר מקום בכתבה זו; אבל אי אפשר, ולכן אני מציע שתפצו אותה על העוול שנגרם לה כאן ותקנו את האלבום שלה, Bloodlines.
 
אינטימיות היא לא מילה גסה. מימי נוגעת
 אינטימיות היא לא מילה גסה. מימי נוגעת 
 צילום: מיכל שני 
 
על הבמה Low מתגלים כמינימליסטים לא פחות מהמוזיקה שהם עושים. ספרהוק (גיטרה, שירה) ופארקר (תופים, שירה) מאכלסים כל אחד צד אחר של הבמה; ביניהם סטיב גרינגטון על הבאס. במקום להתחיל להתרווח בפוזות של כוכבי רוק שבאו לבקר את האבוריג'ינים במזרח התיכון, הם פשוט מתחילים לנגן, את Murderer המצמרר, והם לא מפסיקים לנגן במשך כשעה וחצי. לאלן לוקח כחצי שעה בשביל להשתחרר מספיק כדי שיוכל להחליף מילה עם הקהל (והוא מתגלה כטיפוס שנון למדי), וכחצי שעה נוספת בשביל להתחיל לזוז תוך כדי נגינה.

Low הם לא להקה "אינטימית" במובן הזול והרגשני של המילה. הטקסטים שלהם תמיד נגועים באיזושהי מידה של ערפל, נעים בין קטבים קיצוניים של רכות ואהבה (כמו That's How You Sing Amazing Grace היפייפה) לזעם אלים (כמו Murderer, שכבר הוזכר), לפעמים בתוך אותו שיר. הם לא מעמידים פני ביישנים, ואין להם שיער שנופל להם על העיניים בדיוק בזווית הנכונה. Low לא חייבים לתקשר עם המאזינים שלהם כי הם לא מספרים לך דברים על עצמם – במקום זאת, הם גורמים לך לחשוב ולהרגיש את עצמך. וזה בדיוק הדבר שמקרב את ההופעה של Low קרבה מפחידה לחוויה דתית, מה שמתאים באופן מושלם להרמוניות הקוליות המושלמות של אלן ומימי, כנראה היפות ביותר שהיו במוזיקה המערבית מאז Pet Sounds של הביץ' בויז.
 
 
ובתוך כל ההתרגשות הזאת, שווה לתת דגש על כמה רגעים עליונים של מוזיקליות בחסד – הביצוע היפייפה לShame, הגוון הערבי של הסולו ב-Sandinista, הבאס המבריק ב-Belarus – הם אלו שבאמת מזכים את Low בשאגות אהדה מצד הקהל, שמעלה אותם לשני הדרנים ראויים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by