בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
החוג לתסריטאות 
 
 ``אני שומע את אורי קליין צוחק``   
 
צביקה בשור

צביקה בשור ממשיך להתפעל מהדמיון פורץ הגבולות של צ'ארלי קאופמן, שגם כשהוא תקוע, מצליח לכתוב סרט כמו "אדפטיישן"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
צ'ארלי קאופמן, שמן, מקריח, מזיע כמו חזיר, יושב במסעדה מול אחת מהנשים הללו באולפני הסרטים ש"מטפלות באמנים". הם באו לדבר על העבודה הבאה שלו. הוא יצטרך לעבד את הספר "גנב הסחלבים" של סוזאן אורלין. אבל מהר מאוד מגלה התסריטאי המבריק, אולי הסחורה החמה ביותר בהוליווד, שמהספר הזה לא ייצא סרט. אתם מבינים, הספר הזה הוא על פרחים. מפרחים לא עושים סרט.

צ'ארלי קאופמן (ניקולאס קייג') תקוע. האח התאום שלו דונאלד, לעומת זאת, מצליח בלי בושה. אם צ'ארלי בקושי מצליח לדבר עם נשים, דונאלד תוקף אותן בקסם הבוטה שלו ומפיל אותן מהרגליים. אם צ'ארלי יושב כל היום בבית ומתענג על הזוועה שבלהיות הוא, דונאלד נמצא שם בחוץ ומתענג על השפע הזה שנקרא חיים. והגרוע מכל, אם צ'ארלי יושב ודופק את הראש איך לכתוב את הפרחים לכדי סיפור, דונאלד פשוט כותב את תסריט הביכורים שלו. וכותב. וכותב.

בינתיים נפרש הסיפור של סוזאן אורלין וג'ון לארוש, גנב הסחלבים שלה. לארוש (כריס קופר) הוא יצור מוזר, איש מבריק ושופע ביטחון מוגזם שחי קצת כמו כלב. הוא רודף אחרי פרחי פאנטום חמקמקים, אבל נטוע עמוק בחיים עצמם. לאורלין (מריל סטריפ), עוד אחת בשרשרת האנשים האינטיליגנטים והרגישים שערים גדולות נוטות לייצר, קשה שלא לבחון את חייה נטולי התאווה כשהיא נתקלת בחיה מוזרה כמו לארוש. אבל זה, כמו שכבר אמרנו, פשוט לא מספיק לסרט שלם.

קאופמן מנסה ליצור קשר עם אורלין, בתקווה לנסות להבין מה עומד מאחורי הפרחים הללו. אבל הוא מבועת מדי. בשיא היאוש, פתאום צ'ארלי קאופמן מבין. הוא יודע איך הסרט שלו יתחיל. בחמת השראה הוא מסתער על טייפ המנהלים שלו ומכתיב את הפתיחה: "צארלי קאופמן, שמן, מקריח, מזיע כמו חזיר, יושב במסעדה מול...". צ'ארלי קאופמן כתב את עצמו הרגע לתוך התסריט שלו, התסריט של "אדפטיישן".

כל אחד יודע שלא עושים דברים כאלה. ואף אחד לא היה עושה. אבל צ'ארלי קאופמן, האיש האמיתי, הוא באמת זן נדיר בעולם הכתיבה של ימינו. האיש שהגה וכתב את "להיות ג'ון מלקוביץ'", "המין האנושי" ו"וידויים של מוח מסוכן" לא צריך אפילו להוכיח כמה מקורי וחד פעמי הוא. בשנים האחרונות הוא הפך לאחד התסריטאים היחידים ששמם מביא אנשים לבית הקולנוע, בלי קשר לבמאי. כרגע אין ולו תסריטאי אחד שמצליח להתעסק בנושאים כבדים כל-כך, כמו מיניות ומגדר, גבולות הגוף, תרבות וחייתיות, יצירה ויוצר, באופן משוכלל כל-כך, ובמקביל לפרוש בפני הצופה בסרט שלו שלל עלילות מופרכות ומצחיקות עד להתפקע.

אבל צ'ארלי עוד צריך לסיים את התסריט שלו. הספר של אורלין נגמר בסוף נטול סוף, והחיים של קאופמן גם הם פשוט נמשכים. או אז נכנס קאופמן אל תוך נבכי מוחו המסוכן, יוצא עם דונאלד התאום אל הקרב האחרון שבין מציאות לבדיה, ושולף משם עוד רצף התפתלויות משובח, כדי לסיים את הסרט בקרשצ'נדו הזוי וחכם כאחד. מרדפים בביצות, מוות, יו ניים איט. כשקאופמן מתייחס אל עצמו כאל עוד דמות, התסריט והסרט הופכים לקאופמנים אמיתיים.

ספייק ג'ונז, האיש שעומד מאחורי "להיות ג'ון מלקוביץ'", ביים במיומנות ושפע דמיון גם את "אדפטיישן". והסרט הזה פחות טוב מהפרי המשותף הקודם של השניים. הוא מצחיק פחות, הוא מאתגר פחות. כנראה שאפילו קאופמן הגדול, רב-מג התסריטים הבלתי נלאה, כותב את עצמו רק כשבאמת אין לו משהו ממש טוב להוציא מהכובע.

ועדיין, גם כשהוא לא במיטבו, גם כשמחסום הסופרים שעליו נסוב הסרט מכתיב במעט את איכותו, קאופמן הוא מספר הסיפורים הכי מקורי בשכונה. לרגע אחד אי אפשר לדעת לאן ייסחב הסרט, ומה תהיה אחריתו. בעולם בו כל סרט מקבל תיוג בנוסח "הארי פוטר פוגש את ספיד 2", תענוג לראות סרט שלא שואל את עצמו מאיזה ז'אנר הוא, ושואב משם סט כללים. גם כשזה לא לגמרי מצליח לו, קאופמן יספר לכם סיפור שלא שמעתם אף פעם.

תוסיפו לזה שורה של הופעות מצוינות של שלושת השחקנים המובילים (שכולם מועמדים לאוסקר על תפקידם, ולא שזה אומר משהו) ותקבלו סרט שלגמרי שווה ללכת אליו. אח, התקופה שלפני האוסקרים. גורמת לך לייחל שהקיץ לעולם לא יבוא, נושא עליו את "ארמגדון 2" ושאר זוועותיו.

___________________________________________
אדפטיישן, ארה"ב 2002, 114 דקות (למידע על זמני ההקרנה)

האתר הרשמי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by