בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
עננים מהלכים על הדרך 
 
 קומוניקטיבים. נקמת הטרקטור   
 
ערן דינר

ערן דינר סבור שתובענותו הפחותה של נקמת הטרקטור החדש אינה פוגמת ברצינות ובשלמות התוצאה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחרי שבילו אי אילו שנים בפרוייקטים עצמאיים ושלוש שנים אחרי "טעות של הירח", אלבום שנכתב עבור הפקה של "אותלו" בתיאטרון חיפה, נקמת הטרקטור שוב כאן עם אלבום חדש. כל גיחה מחודשת שלהם מעוררת צורך מוזר להסביר שלנקמת הטרקטור יש אלבומים "רגילים", ותקליטים "מיוחדים" שנכתבו למחול או לתיאטרון. נראה כאילו הלהקה עצמה חוששת שיצירותיה המורכבות יותר יתקשו למצוא את דרכן לליבם של רוכשי התקליטים. המחשבה הזאת ניצבת גם ביסודו של האלבום החדש, הרביעי במספר לפי מניין ה"רגילים", שיוצא לאור שמונה שנים ארוכות לאחר קודמו. חברי הלהקה מקפידים להציגו כיצירתם הקלה ביותר. קומוניקטיבי, כמו שהיו אומרים באייטיז.

"לאן הולכים פתאום כולם" הוא באמת יצירה ידידותית יותר מאלבומי הטרקטור הקודמים. הוא ללא ספק ממהר להתחבב על האוזן יותר מ"ארונות מטבח", אלבום האולפן הקודם והמצוין מ-95'. אבל העובדה שמדובר באלבום תובעני פחות אינה פוגמת ברצינות ובשלמות התוצאה, שהיא אוסף השירים השלם והמרשים ביותר של נקמת הטרקטור מאז "זכות הצעקה", אלבומם השני.

המוסיקה שיוצרים אבי בללי, גרין, אופיר לייבוביץ ואביב ברק אף פעם לא היתה "קשה" ממש. הנסיונות היותר הרפתקניים נשמרו תמיד לפרוייקטים מיוחדים או לאלבומי הסולו של גרין ובללי. מוסיקלית, האלבום החדש ממשיך את הקו המוכר של הלהקה, שמתבסס על רוק אלגנטי ומוקפד, מנוגן ומופק לעילא, ומלא בפרטים קטנים המשתלבים זה בזה באופן מושלם.

כמו תמיד, אווירה היא מילת המפתח אצל נקמת הטרקטור. האווירה ששורה על השירים שכתב והלחין אבי בללי לאלבום היא נוגה וקודרת. זה לא רק הירח, שננגס לאט לאט כל יום ("ירח"), לא רק הימים שחולפים והצבעים שדוהים בלי שיהיה לנו אכפת ("לנשום"). כולם הולכים ונמוגים, הכל נסוג ונעלם ("לאן הולכים פתאום כולם") עם שארית התקווה.

גרסת הכיסוי ל"הרעות", שהטרקטורים מבצעים מזה זמן רב בהופעות ושמופיע כאן בעיבוד חדש, סוגרת את האלבום במעין אפילוג מורבידי מצמרר. כמעט ללא ליווי כלי, בללי שר את השיר לאט, במקוטע, על רקע צליליה של סופה משתוללת, ומעניק לשיר משמעות אפוקליפטית חדשה. אולי זוהי התשובה לשאלה המוצגת בשמו של האלבום. "לאן הולכים פתאום כולם" הוא אלבום מיואש, נטול תקווה. התקווה איננה. הלכה יחד עם כולם. מה שנשאר הוא רק האמונה המיתית, הפאתטית בעצם, ב"משהו טוב" שאולי יבוא, רכוב על סוס לבן (מתוך "מסכים שטוחים"). עד שזה יקרה, אנחנו לא הולכים לשום מקום אלא נשארים כאן. בלילות האימה הגדולים.

___________________________________
נקמת הטרקטור: לאן הולכים פתאום כולם, (הד ארצי)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by