בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תסתכלו עליו, תראו אותנו 
 
 בלי הטפות מוסר וצדקנות. אלוהים על פי מיכאלאנג`לו   
 
צביקה בשור

צביקה בשור מריע לחגי דגן, שבספרו "המיתולוגיה היהודית" לא מפחד להביט לאלוהים בלבן של העיניים ולזהות שם את פגמיו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל האלים כולם כבר מתו, עד האחרון שבהם. כולם נטבחו על מזבחותיו של אלוהים אחד, קדמון מהם, נורא מהם. לא זאוס, לא הירוהיטו, לא באלדר ולא סאורון, רק בשמו של אלוהי ישראל ימשיכו בני האדם למות בהמוניהם. רק בשמו יוטלו גופות, שורה ארוכה הנמתחת מניו-יורק לג'נין, מהפיליפינים לאפגניסטן. כי הוא אחד, ושמו אחד.

בחיי היום יום שלנו, של רובנו, האלוהים הוא מעין כל שאיננו דבר. כל יכול שאינו מתערב בדבר. זוהי דמות מרשימה אולי לפילוסופים שמחפשים את המופשט, אבל לדידו של האדם הפשוט, בוודאי האדם החילוני הפשוט, זוהי דמות משמימה למדי. אין בה תנועה, אין לה אופי; לכל היותר היא חלל גדול שבתוכו נאבקים האנשים. כאן יופיע האחד ובשמה של הדמות המתפוגגת יפסוק כי קופים יכולים להדליק אור בשבת. שם יקום אחר וירצח את זקן העדה בשמה. אבל האלוהים עצמו שותק.

"המיתולוגיה היהודית", ספרו הנפלא של חגי דגן, משיב רוח לאלוהים העייף והקמל של ימינו. ואולי מוטב לומר שהוא משיב לו את בשרו, שריריו, גידיו; הוא משיב לו את "בגדיו הספוגים בדם", את רגליו הדורכות "ומוחצות עמים וארצות". מתוך הסיפור המיתולוגי שדגן טווה נולד האלוהים הישן מחדש, אחרי אלפי שנות שחיקה.

זהו שוב אלוהים צמא הדם והכוח, המייסד ארץ לתפארתו שלו; שוב אלוהים המפואר, נאדר ההוד, המוקף בהיכלות מלאים במלאכים מאלף סוגים שונים; זהו שוב אלוהים הקנאי, הנאבק בגופו על השליטה בעולם מול התהום הגדולה, מול האלים הכנענים העוצמתיים ששלטו בארצו שלו; זהו אלוהים שעל ידו צרובה התורה הבראשיתית; וזהו שוב אלוהים בעל תאווה מינית עזה, הנלחם באלות הגדולות של כנען ומתמסר להן כאחת.

דגן, מרצה למחשבת ישראל, שולט שליטה נטולת מיצרים בטקסטים היהודיים השונים. ללא תפרים הוא מחבר בין התנ"ך לתלמוד, בינם לבין ספרות הקבלה וכתבי המשוררים העבריים החדשים. הוא מנפה מהם את הטפות המוסר, את ההצדקות והצדקנות, את התיאולוגיה המופשטת, ומותיר את הסיפור העירום, שותת הדם. את סיפורו של האל הלוחם, את סיפורם של מלאכיו, את סיפורו של העולם האפל, את סיפורה של האישה האלוהית. וכן, גם את סיפורו של העם שטוף הצרות שהוא אנחנו.

וכאן גדולתו של הסיפור שמביא דגן על שלל סיפורי המיתולוגיה האחרים. זהו הסיפור שלנו. בין אם נשתעבד לו ובין אם נלחם בו ונבקש לבקר אותו (כפי שדגן עצמו עושה לא פעם), זהו הסיפור האפי הגדול המלווה את תפיסת העולם שלנו. זהו סיפור יהודי, וקשה שלא למצוא בין שלל התפתלויותיו את תווי נפשנו שלנו; זה האלוהים שלנו, זוהי התורה שלנו, אלו הם חכמינו, קנאינו. זו גלותנו וזו תקוותנו הקלושה לגאולה שלא תבוא. ירצה או לא ירצה, הקורא העברי ימצא את עצמו קורא את סיפורו שלו.

דגן מפליא לספר את הסיפור הזה. שפתו בשרנית, קורמת על האלים והשמיים עור וגידים בכוחה בלבד. וכיוון שהוא מפליא כל-כך להפוך את כל הרוחני לגשמי ונתפס, הרי שכמספר הוא יכול גם לשפוט את הדמויות החולפות בסיפורו. לא איש ולא אל חומקים ממבטו החד של דגן, המביט אל הסיפור הנצחי מן הכאן והעכשיו. אין בו פחד להביט לאלוהים בלבן של העיניים, לזהות את פגמיו, את מורשתו הנוראה לעם הסובל. אין בו פחד להביט על העם נושא המורשת מתוך דוק של ציניות, מתוך ייאוש יציב.

לא בכל יום זוכה אדם לשמוע את הסיפור העתיק השוחה בעורקיו. השבח לחגי דגן, שקם וסיפר את הסיפור מחדש, והוא כולו חי ואמיתי.

__________________________________
המיתולוגיה היהודית, מאת חגי דגן, (הוצאת מפה)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by