בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
התפוד המכאני 
 
 
אורלי גונן

אורלי גונן מזהירה את השמוק האלקטרוני רוב דוגאן שכאן זה לא אנגליה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
יש לי חבר שלומד בבאר-שבע. ככל שהוא נמצא יותר בבאר-שבע, ככה הוא אוהב פחות את תל-אביב. הוא טוען שבאר-שבע היא עיר סטודנטיאלית כייפית, בלי פקקים, עם חניה, עיר שיש בה מרחב נשימה ואפילו אם אין שם אירוע תרבותי מגניב כל יום - סרט עולה 15 שקל (לסטודנטים) ולפעמים אפשר אפילו לראות מתחת לבית שלך מישהו שהתחפש לבל-בוי (פעמיים בשבוע שעבר!).

בשבילי מאז ומתמיד התמצית המדויקת ביותר של באר-שבע היתה שווארמה, בגלל שעל כל שלושה תושבים יש שם שווארמיה. כך חשבתי עד שהוא לימד אותי שזה לא כמו השווארמה בתל-אביב, ושבב"ש יש פלורליזם (כבש, עגל, הודו) לא כמו הדיקטטורה כאן (הודו). לאט לאט הבנתי שבב"ש, למרות הגריז על הברזלים, יש יותר ממה שניתן לראות מת"א.

בפעם האחרונה שהוא חזר לתל-אביב הוא שאל אותי: "תגידי, למה יעקב ומיקי תלויים בממדי ענק מעל גשר ההלכה?" ואז הבנתי סופית - דברים שרואים מכאן לא רואים משם ולהפך, שכל המטרד התקשורתי סביב מגישי החדשות שלנו זה עניין תל-אביב טהור שלא ממש מעניין אנשים מחוץ לארץ.

הבנתי שבלי לשים לב, להיות תל-אביבי רבתי (אפילו שהערוצים המסחריים נקלטים גם בנהריה) הופך אותך א-פריורית לחלק מהמשחק שלהם. של אלה שרוצים להגיד לך מה לחשוב, מה לקנות, את מי לאהוב ואת מי להפציץ. אולי אני הילד מ"בגדי המלך החדשים" ואולי אני סתם אהבלה עם הצתה מאוחרת, עדיין לא נסגרתי על זה, אבל מה שבטוח - אני לא מתכוונת להתקדם בצעדים שקובעת לי הקוביה המתוחכמת שלהם.

לכן כשאני כותבת על רוב דוגן ממש לא מעניין אותי שהוא עבד עם U2, סטינג, מובי וקיילי, ממש לא אכפת לי שהוא מהלייבל של פיית'לס והכי לא מטריד אותי שהביקורות עליו באנגליה היו מ-ד-ה-י-מ-ו-ת!!!!! כל כך לא מזיז לי שהוא מצולם על האלבום בתנוחת מוסיקאי-פופ-אלקטרוני-קר-כקרח-אבל-האש-שבפנים-המיסה-אותי-ותמיס-גם-אתכם ויותר מזה לא עובד עלי שהוא "כוכב חדש ואיכותי".

האלבום החדש של רוב דוגן, "Furious Angels", הוא אפוס אקלקטי ריק מתוכן עם הפקה מוסיקלית גרנדיוזית שרק ממחישה עד כמה הוא חלול. כל רצועה מושכת לכיוון מוסיקלי אחר ולא מתחברת לזאת שאחריה. כמה דוגמאות לכך הם "Left Me for Dead" שיכול להיות שיר נושא מצוין לסרט ג'יימס בונד בו הפעלולים גוברים על העלילה, "Instrumental" - קטע אינסטרומנטלי (וואו!) לכלי-קשת בסגנון קלאסי רומנטי ו"Furious Angels" שבוחן מחדש את הגבולות בין קיטש למצ'ואיזם.

בין כל אלה אפשר למצוא גרסה חדשה ל"Clubbed to Death" של דוגן, הזכור לטוב מפסקול הסרט מטריקס, גרסה שמונעת מהדיסק הזה (ונדמה שרק במקרה) להיות עוד 168 סמ"ק של מקום מבוזבז על מדף הדיסקים שלי.

_______________________________________
Rob Dougan: Furious Angels (הד ארצי/Cheeky)

האתר של רוב דוגאן
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by