בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
טלוויזיה 
סליחה, תקלה  
 
  צילום: יח``צ, יוני המנחם    
טלוויזיה |
 
ענת זהר וליבי בגנו

מהזבל של סוקניק ועד התחת של מרינה - קבלו את חמשת הרגעים שגרמו לנו לנפץ את הטלוויזיה השנה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הטוסיק וידיד
 הטוסיק וידיד 
 צילום: מתוך "הישרדות" 
 
תחת אזהרה / "הישרדות"

כמו מרבית בני ישראל, הייתי מכורה ל"הישרדות" וקרוב לוודאי שעם עליית העונה השנייה חיי יחזרו להיות מנוהלים על ידי גיא זוארץ וכמה טמבלים בבגדי ים. בשל אהבתי העיוורת לתכנית, בעונה הראשונה, הבלגתי על הרבה. על טינה המעצבנת והמתחסדת, על שחר הרוחניקית המעיקה, על אלכס ומחדל הברזנט ועל אפילו על קפון הדו-קוטבי. אך גם לי, חיית ריאליטי שכמותי, יש נקודת שבירה. ישבנה של מרינה קבישר סיפק ללא ספק אטרקציה משובבת נפש לאורך העונה אך ברגע מסוים, בעיקר כשהמשחק היה כבר בשלביו המתקדמים והמתישים, התחת עשה את שלו, מיצה את תפקידו והמאיס את עצמו. עם שני פרקים בשבוע, לקטים וסיכומים אין ספור, עריכה מייגעת ושחיקה עד דק של הצופה הנאמן, הגיע שלב בו הצופים פשוט ייחלו לקרב אמיתי בין שורדים אמיתיים. אם התחת היה נרשם כמתמודד בפני עצמו, אז ניחא, אך העובדה שהוא קיבל יותר זמן מסך והתייחסות מאלו שקיבלה בעליו, הפכה מקריצה סקסית לטריק מאוס. כל מה שרציתי היה לתת לו פליק הגון ולהעיף אותו מהמסך שלי. (ליבי בגנו)
 
אנחנו כאלה מאגניבים
 אנחנו כאלה מאגניבים 
 צילום: מתוך "טינופת" 
 
חדר זבל / "טינופת"

איזה כיף זה להיות ברנז'אי צעיר בתל אביב. ללבוש וינטג', לכתוב טור בטיים-אאוט ולבלות את לילותייך בג'וחות דרום תל אביביות כשמוזיקה אלקטרונית ואדי חשיש נישאים באוויר. השאלה היא, למי זה כיף והאם יש מקום לפטפטת המיוחדג'ים הללו בעולם המיינסטרים הטלוויזיוני. התשובה, יאמר לכם מי שראה חמש דקות מהתכנית "טינופת", היא לא. קחו חבורה של עיתונאים/סטייליסטים/אושיות תרבות ביבים, הכניסו אותם למרתף המעוצב כסלון בערב הסעודית, ותנו להם לפלסף את עצמם לדעת, בלי תסריט, עריכה או יד מכוונת, ותקבלו מדמנה טלוויזיונית מהמעלה הראשונה. בעוד חברי פאנל מסוימים השתלטו לעתים על תכנית שלמה בנאומים חוצבי להבות ומורידי ראש (והמבין יבין) היו כאלו שבעיקר חיממו כסא (יד שנייה מחנות עתיקות כמובן) ולא תרמו דבר לכאילו - דיון שנערך. אז למה אתם שם, למען השם? שלא לדבר על נושאי השיחה שרובם ככולם נסובו סביב עליונות האושיה התל אביבית לעומת נחיתותם של עכברי הפריפריה. בתור עיתונאית ברנז'אית וואנאבי, בחיי שניסיתי לצלוח תכנית אחת מתחילתה ועד סופה אך הברברת הכה מודעת לעצמה פשוט התישה אותי עד דמעות ואפילו גרמה לי לשקול עריקה לגבעתיים. (ליבי בגנו)
 
 
שעשועון או אינקוויזיציה? "הפוליגרף"
 שעשועון או אינקוויזיציה? "הפוליגרף" 
 צילום: יח"צ, יוני המנחם 
 
האמת העירומה / "הפוליגרף"

כשהייתי תיכוניסטית צעירה, עתירת אקנה וחדורת מודעות פוליטית, היה לי קראש מטורף בגדי סוקניק שהיה בזמנו "כתבנו בכנסת". מעטים יודעים זאת, אבל אפילו יש לי חתימה (עם הקדשה) של אליל נעוריי, מנוילנת איפשהו בבית הוריי הפריפריאלי. מה רבה הייתה הבושה, אתם בוודאי יכולים לתאר, לראות את הגבר איתו חלמתי להתחתן, משתכשך השנה ברפש הטלוויזיוני הנושא את השם "הפוליגרף". עזבו לרגע את הניתוח המתחסד, הצדקני (והמתבקש) של אמות המוסר הלקויות של פורמט העינויים הזה המתחזה בכוח לשעשועון. כשהוא ניצב מול חיזיון האימים הזה, כל מה שנותר לצופה לעשות הוא לנוע בחוסר נוחות ברוטאלי בכורסתו, לצקצק בלשונו בבוז ולרחם על מי שבחרו לקחת חלק בפארסה הזו וכנראה לא ידעו שחייהם הפרטיים עומדים להפוך ללעג ולקלס, בלי לשכוח הפסקת פרסומות להתרעננות. טראש הוא שמי האמצעי, ואין זבלון טלוויזיוני שלא אימצתי לחיקי והנה, נמצאה נקודת השבירה שלי. שומר נפשו ירחק זה הכי אנדרסטייטמנט. (ליבי בגנו)
 
תעשו שהיא תפסיק!
 תעשו שהיא תפסיק! 
 צילום: מתוך "מצלצלים" 
 
שימשיך לצלצל. אני לא בבית / "מצלצלים"

לא זכור לי מדוע וכיצד בורכתי בפריבילגיה של צפייה בטלוויזיה בשעות הצהריים של עוד יום חול, אבל מבעד למסך נתגלתה בפניי תופעה מדהימה: "קדימה חברים, אתם מסוגלים לעשות את זה!", רטטה מולי בחורה אקזוטית חשופת חזה ושחומת עור לרקע צורות צבעוניות מתחלפות וצלילים מטרידים. "שמונה מאות שקלים חברים, קדימה, אני רוצה להספיק עוד הרבה משחקים חברים. למה אתם מחכים?". גם אחרי ששפשפתי את עיניי היא עדיין ריקדה, חייכה, שאפה, נשפה ובעיקר לא הפסיקה לדבר ולו לשנייה. חשתי מהופנטת, הבחורה מרתקת. השתוקקתי לעוד משפט עילג, עוד הסבר, מריחת זמן נוספת. מתי היא תישבר? תהיתי. כיצד תצליח להמציא את עצמה מחדש במשפט הבא? לאחר כחצי שעה של הפנמת ההתרחשויות, כיביתי את מכשיר הטלוויזיה וניסיתי להמשיך בחיי. בחלוף הזמן, הזדמן לידי השלט בשעת לילה מאוחרת. ערוץ 10 כבר היה מכוון, ומולי אותה בחורה פסיכוטית וחסרת מעצורים. גם הפעם פיה מפיק בליל מחשבות חסרות היגיון בעודה מציגה חידה: "השלימו את המקצוע – ר_פא". בשלב זה החלטתי שהגיע הזמן לעבור לערוץ המתחרה. לתדהמתי עמדה שם מגישה אחרת בחצאית מיני, מפטפטת גם היא ללא הרף (אם כי בעברית ולא בג'יבריש), מציגה חידה שונה, מגוחכת עוד יותר. אוקיי, חשבתי לעצמי. זה או אני או היא. ממגנט ופלאי ככל שיהיה אותו חזיון טלוויזיוני, המשך צפייה שם את תאי המוח שלי בסכנה. שאבתי את כוחותיי האחרונים, לחצתי על הכפתור האדום ונסתי אל עבר הספר הראשון שנקרה בדרכי, בתקווה לשחזר את מה שכבר הספיק להרקיב. (ענת זהר)
 
לא על חשבון הזוגיות
 לא על חשבון הזוגיות 
 צילום: מתוך "יציע העיתונות" 
 
גורילות בערפל / "יציע העיתונות"

תקופה ארוכה היינו מדברים שעות בטלפון כל לילה. עם הזמן התחלתי להבחין במגמה – מידי יום שני וחמישי, כשהתקרבה השעה לחצות, הוא היה מפריח תירוץ הזוי כמו "אני חייב ללכת להתגלח", השיחה נותקה והתחדשה בחלוף שעה קלה. "נו, התגלחת?" נהגתי לבחון את תגובתו, והוא, ענה בדפדוף כמי שהשקר רובץ עליו, והתחמק מהנושא בגמגום שקוף. החלטתי לעשות מעשה: חמישי בערב, אצלו על הספה. רואים טלוויזיה, מדברים, צוחקים, שותים ומעשנים. מכווננת על המטרה, בדקתי את השעה. 11 בלילה הוא מזפזפ באלגנטיות לערוץ ספורט 5+. טוב, חשבתי לעצמי, חדשות הספורט זה לגיטימי. כל גבר רואה חדשות הספורט לא?
 
 
אבל אז תמו החדשות, השעה לה חיכיתי הגיעה, ושני גברים מגודלים השתלטו לו על המסך. אה-הא! הענקתי לעצמי טפיחה ראויה על השכם. תפסתי אותו על חם! במתקפה חד צדדית חטפתי את השלט מידו, כיביתי את הטלוויזיה והשלכתי אותו לספה שממול. "היום לא תצפה ברון קופמן ושלמה שרף אוכלים אחד לשני את הראש", אמרתי כבת הזוג מהגיהינום, "ואני מעריכה את המאמצים שעשית כדי להסתיר, יש לך במה להתבייש". (ענת זהר)

לפרוייקט "שנה שחורה" ב-nana10>>
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by