בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אל תתנו להם רובים 
 
 ילדים כחיילים בירושלים (למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: רויטרס)   
 
יוענה גונן

יוענה גונן מבקשת מהאמהות והאבות שלא להרשות לילדיהם להתחפש לחיילים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לכאורה, פורים הוא לא הזמן הכי מתאים לעסוק בו במוות ובמלחמות. גם אם רוחות המלחמה מנשבות לעברנו במהירות טורנדו, פורים הוא חג שכולו משחק ושעשוע, אכילה ושתיה, השתובבות קלת דעת ודפיקת הראש בכימיקלים עד דלא ידע.

אבל למעשה, אין יום הולם יותר לדיון פציפיסטי מאשר פורים. חג שלם שבא לחגוג את החיבה הלאומית לנקמה מפוארת אל מול איום חיצוני. בכל זאת, המן אולי היה דרעק, אבל ברגע שהגענו לשלטון, ניצלנו את ההזדמנות לטבוח בכל אזרח חף מפשע שנקלע לאזור: "נקהלו היהודים בכל מדינות המלך אחשוורוש לשלוח יד במבקשי רעתם, ואיש לא עמד לפניהם כי נפל פחד מרדכי עליהם [...] ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש" (מגילת אסתר, פרק ט'). אמנת ג'נבה, שאוסרת על תקיפת אוכלוסיה אזרחית בכל הנסיבות, לא מעניינת אותנו היום יותר מאשר בימי ויזתא.

קשה היה שלא לראות את המוני החיילים והשוטרים שצעדו בסך ברחובות הערים בימים האחרונים. נכון, אנחנו תמיד מוקפים אנשי ביטחון חמושים מסוגים שונים, אלא שאנשי הביטחון הללו היו ברובם מטר עשרים וקצת, עם חיוך שיני חלב ונמשים על האף. בחדשות ערוץ 2, מדורת השבט הרשמית, הגדירו את תחפושות החיילים והשוטרים כלהיט פורים הנוכחי, ויונית וגדי חייכו זו אל זה במבטים אוהבי זאטוטים.

אני מודה, הורות היא לא הצד החזק שלי. אין לי רצון להיות שמרטפית נצחית בחינם ליצור קטן ורועש מכוסה סמרק ובמבה. אבל דבר אחד ברור לי לחלוטין: אילו היו לי ילדים, לא מעניין אותי מה הם היו חושבים עלי וכמה טיפולים פסיכולוגיים הם היו צריכים לעבור בגלל זה, לעולם לעולם לא הייתי מאפשרת להם ללבוש מדים בפורים ולשחק אותה צנחנים.

זה נורא לאבד ילד. האימה מתמצה לכדי משפט קלישאי, שאין בו כדי לתאר את עומק התהום. גם ילד בן 18 או 20, חייל שנשלח לשמש בשר תותחים למדינתו הרעבה, הוא עדיין ילד. הספרות והפזמונאות שלנו רוויות בתיאורי אמהות שלא עוצמות עין כל הלילה, עד שהבן מתקשר מהבסיס. שמכבסות לו, מגהצות לו, מבשלות לו ומנגבות לו, וחרדות מכל דפיקה בדלת.

אותה אמא ודאי היתה מאושרת, עשור קודם לכן, לראות את הילד הקטן שלה מתהלך לו ברחוב בגאווה, בתחפושת שיריונר מתוקה. ודאי תפרה לו כפתורי מתכת קטנים, ציירה לו שפמפם חמוד והתאימה כומתה למידותיו. אותה אמא חינכה את הבן שלה מינקות, שחיילים הם גיבורים נערצים ומוות הוא משחק ילדים, ואחר כך ישבה בבית ובכתה כשהחייל-כבר-לא-צעצוע שלה יצא לחזית.

התאווה לתחפושות ביטחוניסטיות רק מוסיפה ומחזקת את המיליטריזם הישראלי הסוחף. ילדים במדים גורמים לצבא להיראות כמו משהו נעים, ולקרבות לקבל ניחוח מרשמלו עדין. אנחנו לא גדלים על סיפורי הזוועה של המלחמה ועל התיאורים הרבים שמוכיחים כמה היא מיותרת; אנחנו גדלים על ילדים קטנים בבגדי מלחים מצוחצחים, ועל חיילים מחויכים בפרסומת לקוטג', שמתגעגעים נורא הביתה.

מה הפלא שילד שגדל על מיתוסים כאלה של מורשת קרב והיה לעלם צעיר, ירצה דבר ראשון לרוץ ולחסל כמה אויבים אמורפיים, בזמן שאבא משתגע מדאגה? הילד הזה למד שמדים הם סמל סטטוס נערץ. הצבא בשבילו הוא מקום לגיבורים אהודים, לא לפקידים שממלאים הוראות ומצניחים פצצות ענק על בתי מגורים.

הורים אחראים ואוהבים צריכים כבר מגיל אפס לחנך את הילדים שלהם שצבא זה איכסה ומדים זה פיכסה. שלא טוב למות בעד ארצנו, וגם לא טוב להמית בעדה. הורה כזה, שייחנך את התינוק שלו לחשיבה עצמאית וייאבק בשטיפת המוח הלאומית, יזכה בהמשך בילד שיידע להיאבק למען הצדק, ולא ירוץ לכבוש איזו גבעה בגלל שגנרל אחד אמר. הורה כזה לא יצטרך לדאוג מדפיקות בדלת באמצע הלילה, וסילחו לי כולכם אם אני
מדרדרת בכך את החוסן הלאומי.

הילדים שלכם הם רק ילדים. אל תתנו להם רובים. אל תלמדו אותם נשק וכוח ועריצות. למדו אותם לאהוב ולהרגיש, ולעזאזל אם אני נשמעת כמו היפית מזדקנת. אתם לא צריכים לחפש אותם למרטין לותר קינג או למהטמה גנדי, אבל תנו להם קצת להיות קוסמים, ונסיכות, ופרפרים ונהגות קטר. אל תלמדו אותם להעריך את העוצמה שבמדים. אל תהפכו אותם למכונות הרג קטנות, שיגדלו להיות מכונות הרג גדולות. ואם כבר
החלטתם לגדל את הילד שלכם במדים, אל תשירו שירי מרורים על כמה נורא שהילד בצבא, וכמה אמא דואגת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by