בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
התאונה 
 
 מה מגונה בילד משחק עם מחשב? מתוך עטיפת הספר   
 
צביקה בשור

צביקה בשור לא התרשם שהאינטלקטואלים החשובים שתרמו חיבורים לספר "תרבות דיגיטלית: וירטואליות, חברה ומידע", באמת מבינים בזה משהו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לפעמים קשה לי להאמין כמה האינטרנט קטנה. הרי כל החיים שלי משייטים דרך הכבלים השונים, שוחים בצד המידע האינסופי, נרטבים מהשפע המבורך הזה של כל מה שאנושי וניתן לייצוג דיגיטלי. לדידי הרשת היא מקום אדיר מימדים, בו יש אפשרות לעשות כמעט הכל. זה המקום האדיר הזה שמפרה את חיי שמחוצה לו. ועדיין, האינטרנט היא מקום קטן כל-כך.

הנה למשל, רק עכשיו יוצא ספר עברי ראשון שמלקט מאמרים הדנים בתרבות הדיגיטלית. תחשבו על זה: עד עתה יכול היה שוחר התרבות הישראלי לעבור בחנות הספרים האהובה עליו, לסקור את מדפי הספרים שתי וערב, לחלוף בפסיעות איטיות בין טורי האיצטבאות העמוסות במלל, לעצור מדי פעם כדי לבחון את תוכו של קנקן ספרותי זה או אחר, ולא לדעת כלל כי מתחת לרגליו ממש מתרחשת מהפיכה. ואולי לא התרחשה מהפיכה בכלל, שהרי הכל קטן.

קטן כל-כך, עד שאפילו באסופת המאמרים הראשונה בעברית, "תרבות דיגיטלית" שבעריכת יעל אילת ון-אסן, ובהוצאת "הקיבוץ המאוחד", נדמה כאילו חלק מהכותבים אינו מכיר באמת את הדבר עצמו, עליו הוא פורש את שטיח המילים הגבוהות שלו. דומה כאילו האינטרנט בפרט, והתרבות הדיגיטלית בכלל, נפלו כאן קורבן לטעות היומרנית של האינטלקטואלים להבין בהכל, גם במה שאינם מכירים, כל עוד הסטודנטים לסוציולוגיה ממשיכים למחוא בכפיהם בסוף ההרצאה.

צריך הייתי להבין את הצרה המתרגשת לבוא עוד בטרם החלה. כבר במאמר המטרים של גיורא רוזן, עורך סדרת "קו אדום" שהספר הוא חלק ממנה, ניתן לקלוט את הלך הרוח. "דיגיטליות, עוצמה והמעמד החדש" הוא שמו של המאמר, שמתחיל מיד בנבואות שחור. רוזן מצטט את פול ויריליו, אחד מהתורמים לאנתולוגיה, המכנה את העולם הדיגיטלי "הפרעה ביחסים עם האחר ועם העולם". כל הסבר לאופיה של ההפרעה לא ניתן. באותה מידה יכל שוחר המלוכה לטעון את הדברים על הדמוקרטיה. מטבעם של שינויים "להפריע". אז מה?

רוזן טוען כי "המציאות הדיגיטלית נצפתה על ידי פילוסופים כבר לפני שנים, והם שהתריעו מפני 'אופיה הכפייתי של החברה המנוכרת לעצמה'". נו, באמת תודה רבה. אנחנו חיים כבר בעולם הדיגיטלי, אבל כנראה שאותם נביאים של האינטלקט ידעו יותר טוב מאיתנו; לפחות כך הם הדברים לדידו של רוזן. הוא ממשיך לצטט את הוגי האתמול, מניח את הרלוונטיות שלהם גם בעולם החדש. דובריו של העולם הדיגיטלי עצמו לא נשמעים במאמרו של רוזן, והם שותקים כמעט לאורך הספר כולו. ובהעדרם מתנחשלות הטכנופוביה והבורות, נושאות על גבן גם אנטי-אמריקניות ונאו-מרקסיזם-פוסט-מודרני בלתי ניתן לפענוח.

ואולי באמת לפני הכל חטאו הגדול של "תרבות דיגיטלית: וירטואליות, חברה ומידע" הוא בכך שכנחשון בפני המחנה הוא מסרב להיות קריא. הספר מניח כי הקורא אותו בילה את העשור האחרון בפקולטה למדעי החברה, שם חקר ובדק בעבותיהם של לאלקאן, דרידה ובודריאר. הוא מניח שהתיאוריות הפוסט-מודרניסטית והאקזיסטנציאליסטית מוכרות על בוריין לכל אדם משכיל. לטענת העורכת, אילת ון-אסן, הספר אמור להניח "תשתית תאורטית" לשיח על תרבות דיגיטלית, אבל לפעמים הוא פשוט מניח יציקה על הראש. הוא מתפתל ומתפתל, נעצר רק כדי להטיח בקורא עוד הצהרה פומפוזית על העתיד הנורא.

ואין בכך כל תמה. הרי התאורטיקנים הנכבדים שלנו לא מכירים את החומר עליו הם כותבים. הם מביטים עליו מבחוץ, וכשהם נאלצים להביע את דעתם, הרי שהם לשים בבצק שאינו שם לדידם. פלא שהם מצליחים להפוך את הלחם הדיגיטלי להכל מלבד אכיל?

פלא שפול ויריליו, פרופסור לארכיטקטורה, אשר על פי הספר "נחשב לאחד התיאורטיקנים של התרבות החשובים והמשפיעים ביותר החיים בפאריז", מביט אל התרבות הדיגיטלית, מסתחרר מהמהירות שלה ובודה מלבו תאוריה אודות "התאונה שתסיים את כל התאונות"? פלא שבמבט שהוא נותן בדיגיטלי מטרקלינו רוויי הנוסטליה לאנלוגי הוא טוען כי "הבחירה החברתית של מחר תהיה, קרוב לוודאי, בין נוכחות ממשית לטלה-נוכחות וירטואלית" ומתעלם מהאינטראקציה האנושית הסוחפת המקיפה את האינטרנט, מפריחתם של אתרי היכרויות, ממפגשי הקהילות וגאולת הביישנים, מהפדופילים המשתמשים בווירטואליות כדי לפתות קטינים לגנים ציבוריים ממשיים ביותר.

ומה נאמר על אמירתו של סלאבוי ז'יז'ק, הבן-יקיר-לי-לאקאן של האינטליגנציה השמאלנית של ימינו, לפיה יש "משהו לא טבעי, מגונה, כמעט נורא, כשאנחנו רואים ילדים משוחחים עם המחשב ומכורים למשחק" וכי מדובר באובדנה של התמימות? היש כאן יותר מנוסטלגיה? יותר מפחד? האמנם ילדים "משוחחים" עם המחשב שלהם?

אבל ז'יז'ק לפחות יודע מה זה האקר (הגם שהוא חושב שמדובר רק בפורצי מחשבים), ולכן האקרים מוזכרים במקראה לרגע אחד, כתופעה שיש לבדוק מה עומד מאחוריה. מונחים כגון "קוד פתוח" ו-"peer2peer", שהם מהפכניים באמת, אינם מקבלים התייחסות כלשהי. אולי העובדה שמאכלסי הרשת משתמשים בה כדי לנגוס בחזרה בעוגת השליטה במידע ובאומנות פשוט אינה מתאימה לתיאוריות הפאראנויה שהועדפו כאן. אולי זה המרחק הבלתי נסבל בין כותבי המאמר ונשואי הכתיבה.

ועל הרקע הזה בולט המאמר האחרון באסופה, "האוונגארד כתוכנה" של לב מאנוביץ'. כאן ניכר אדם שראה פוטושופ בחייו, שגלש, שאפילו תכנת. ומתוך ההיכרות שלו עם החומרים עליהם הוא כותב, הוא מצליח להוציא מאמר מרתק, לפיו אנשי התוכנה ותכנון הממשק של ימינו ממשיכים את דרכם את פורצי הגבולות הגדולים של האומנויות. מאמר מנומק, חכם, משופע בדוגמאות. כאן אין צורך לצלול ל"עומקה" של המציאות שאפילו את פניה בקושי מכירים. כאן, במאמר האחרון, רואים מה תוכל להיות אנתולוגיה של תאורטיקנים שהם בניה של הרשת, ולא פטרוניה הסלוניים.

_________________________________________________
תרבות דיגיטלית: וירטואליות, חברה ומידע, בעריכת יעל אילת ון-אסן (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by