בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
מוסיקה 
ג'וני בי גוד 
 
  צילום: עמית ישראלי    
מוסיקה |
 
סנונית ליס

אלבום הבכורה של יונתן (ג'וני) גולדשטיין מוכיח שהוא מפיק מוצלח שיודע את העבודה, אבל גם מצליח להשמע מפוזר ברגע שהוא שם את עצמו במרכז ועומד מול המיקרופון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ג'וני בלאגן
 ג'וני בלאגן 
 צילום: עמית ישראלי, יח"צ 
 
בגיל שבו רובנו היינו עסוקים בתהיות קיומיות, פיצוץ פצעונים, ורדיפה אחר אהבות ראשונות או מותגים, ג'וני עושה מוסיקה. ג'וני, שעד לא מזמן הוצמד לשם שלו התואר "הקטן", הוא יונתן גולדשטיין - מפיק מוסיקלי, מתופף ותלמיד מגמת הג'אז של תלמה ילין, שמוציא אלבום בכורה בגיל 17 בלבד. ואם זה לא מספיק, האלבום נושא את השם המחייב "The Jonny Show", ומתארחים בו תותחי על מהסצינה הישראלית: רמי פורטיס, הדג נחש, מוקי, שלומי שבן, אבישי כהן והדרה לוין-ארדי. הנוכחות של שמות כאלה באלבום של נער בן 17 לא מפתיעה בהתחשב בעבודה שהוא כבר הספיק להפיק אלבומים לאמנים אחרים, ביניהם האחרון של הדרה לוין-ארדי והבכורה של נועה פארן.

אין ספק באשר לכשרונו של ג'וני - הצליל מלוטש, מגוון ומוכיח שהוא יודע את העבודה באולפן, ומנסה לשאוב השראה ממפיקי על בינלאומיים (טימבלנד, מארק רונסון).עם זאת, "The Jonny Show" לוקה במחלות ילדות שמתבטאות בכך שהוא מפוזר עד לכדי חוסר אחידות ברמתו, מה שמוביל ללא מעט קטעים מביכים.

האלבום לא מציג אמירה מוסיקלית או תוכנית ברורה. תשמעו בו ראפ פוליטי, נסיון לבצע הארדקור ראפ והרבה דירטי סאות'. יש בו רית'ם אנד בלוז חלקלק, רוק-פופ קליל, Fאנק, וג'אז. הטקסטים נעים בין מחאה פוליטית וחברתית לבין שירי אהבה של בני נוער (שזה בסדר גמור, בהתחשב בגילו של היוצר). אין המשכיות בין הרצועות והקונספט היחיד שמשותף לרובן הוא השתתפותו של ג'וני עצמו. מצד שני, בכל רצועה ג'וני משנה את צבעו בהתאם לאמן שהוא מארח - אפשר לקרוא לזה גיוון, אבל זה נשמע בעיקר כמו בלאגן.
 
עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום 
 צילום: יח"צ 
 
הרצועה הפותחת את האלבום מתמצתת את חסרונותיו: "הצהרת העצמאות 2008", בה מתארח מוקי, מתיימרת להיות גירסת מחאה עדכנית למגילת העצמאות, אך היא לא יותר מנסיון פומפוזי. ברגעיה המביכים ביותר צווח ג'וני בזחיחות מעוררת גיחוך במה שנשמע כגרסה מולחנת של הפגנת תנועת נוער. אז ריספקט לג'וני על שבחר לעשות מחאה, אבל המחאה שלו נשמעת ילדותית ולא מנומקת. גם רצועות מוצלחות יותר סובלות מעומס; "מת לישון", למשל, בה מתארחים שאנן סטריט, שי מאסטרו, יוסי פיין ושלומי שבן, יש שלד יפה אך הראפ המוצלח של שאנן סטריט מוסח על ידי צווחותיו ג'וני, בעוד ההקראה היפהיפיה של שבן שמגיעה בסופו של השיר, לא מצליחה להשתלב עם ההתחלה שלו.

ה"שואו" משמש, בסופו של דבר, כתצוגת תכלית ליכולות ולאמביציות של ג'וני כמפיק. אלא שכחלק מתפקידו כמפיק, עליו למתן, לעדן ולמקד - ואת זה הוא לא הצליח לעשות. רבות מההפקות עמוסות מדי ומוגזמות. ג'וני התעקש לשיר בכל רצועות האלבום מלבד בשלוש מהן. מתקבל הרושם שהוא כל כך רצה לעמוד במרכז היצירה עד שהוא שכח שהוא לא ממש יודע לשיר, ושגם כראפר הוא לא מוצלח במיוחד.
 
 
למרות חוסר האחידות של האלבום, יש בו רצועות שיכולות להצדיק את נוכחותו על המדף שלכם: "לא אוהבת", בה מתארחים Useless ID היא רצועה מוצלחת ובועטת, ו"מסיבת כיתה" עם כהן@מושון היא כיפית ואיכותית. "קרנפים", השיר בו מתארח רמי פורטיס הוא משכנע ומלא עוצמה, למרות העובדה שהוא סובל מראוותנות מיותרת. "דיאלוג" עם הדרה לוין-ארדי ושלומי שבן היא רצועת ג'אז יפהפיה המלווה בביטים ובסימפולים מוצלחים.

השואו של ג'וני שווה האזנה ומוכיח שעוד נשמע ממנו הרבה. אבל נקווה שעד האלבום הבא הוא יתגבש, יתמקד, ויפתח את היכולות הווקאליות. ואם לא, אז שישכיל להשאר בכס המפיק ולעשות את העבודה הטובה, אבל מבלי לגשת למיקרופון.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by