בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
ספרות 
לא למאכל אדם 

לא למאכל אדם

 
ספרות |
 
עמית קלינג

אחרי "חכמת הבייגלה" ו"מלך החומוס" ה"קציצות" של אילן הייטנר עשויות לעשות לכם קלקול קיבה בספר נטול כל אמינות, מודעות עצמית או תחכום

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פג תוקף. "קציצות"
 פג תוקף. "קציצות" 
 צילום: עטיפת הספר 
 
המצפון שלי שקט. ספרו החדש של אילן הייטנר יהפוך לרב-מכר גם בלי עזרתי וגם אם אכתוב את האמת (לפחות כפי שהיא מצטיירת בעיני) על הספר, לא תהיה לסופר בעיה לסגור את החודש. לכן אני מרשה לעצמי לכתוב שאת “קציצות", הרומן החדש של אילן הייטנר, אפשר לדרג איפשהו באזור של סרטים דוגמת "אמריקן פאי 4”. או במילים אחרות – במקרה הטוב, אפשר לצחוק עליהם, אבל לבטח לא איתם.

ב"קציצות" (שעל העטיפה שלו, משום מה, יש ביצים דווקא, והוא מתחיל בכלל מקוטג' שפג תוקפו) הייטנר מנסה להעמיד פני סופר. הנה, הוא מספר שתי עלילות במקביל, משחק עם הזמנים של הנרטיב, מנסה לשזור כל מיני הפתעות שנונות – ונופל על הפרצוף. הסיפור של "אריאל גסטנר", רווק תל-אביבי בן שלושים ומשהו, שכמובן מוטרד מאד מרווקותו, מתחיל כשהוא וארוסתו מחליטים שהם בעצם לא רוצים להיות נשואים, אבל הם כן יתחתנו כי הם מעדיפים את הסטטוס של "הגרושים" על פני הסטטוס של "הרווקים”. בואו נשב ביחד ונעכל לרגע את הביצה הסרוחה, כלומר, הקוטג' פג התוקף, לא, סליחה, את הקציצה הספרותית המקולקלת הזו: היש איזושהי דרך שבה מהלך עלילתי שכזה יכול לגרד את תחתית רף האמינות ולו של הקורא התם ביותר?
 
 
אבל מתוקף תפקידי, אני צריך לקרוא עד הסוף. גסטנר, שלא יהיה ספק, הוא טיפוס דוחה למדי. הוא הישראלי המכוער מבלי שיהיה הישראלי המכוער: כלומר, הוא לא איזה ערס אלים – אבל הוא כן בדיוק מסוג הגברים שאחראים לסטיגמה האכזרית של "הרווק התל אביבי". בעולמו נשים הן אולי לא בדיוק חפצים, אבל הן מין אובייקטים מוזרים כאלה ואין הן יכולות לחשוב בהגיון על שום דבר. הוא מסובב אותן על האצבע הקטנה (עד שהוא מתאהב, כמובן), הדבר הכי נורא בעולם הוא שחברים שלך יחשבו שאתה "איזה הומו קוקסינל" (ביטוי נפוץ בהייטנרית), והדבר החשוב ביותר הוא מעקב צמוד אחר מיקומך בסקאלת המגניבות. את כל זה הוא מספר במין לשון מוזרה, לא טבעית בעליל, שמערבבת בין ישראלית לא-באמת-מדוברת (שלא רחוקה לפעמים מזו של אדם סנדלר ב"אל תתעסקו עם הזוהן") לבין עברית גבוהה, מזויפת – שבכלל ממריאה לשחקים בסצינות הסקס הסכריניות, עד שפתאום מגיח בהן איזה ביטוי בנוסח, פארדון מיי פרנץ', “אכלן מפרומים".

אבל האם הייטנר בוחר להגחיך את גסטנר? כמובן שלא. להיפך: הוא עושה כל מה שניתן כדי שגם קורא שהחליט לתת למחבר מעט קרדיט, ולהפריד את דמותו מזה של המספר, יחליט תוך פחות ממאה עמודים שהשניים הם היינו הך. וכל הדיבור על המרדף הבלתי-פוסק אחר המגניבות הגברית הישראלית, היה יכול להחשד כביקורת עצמית נהדרת של הייטנר על יצירתו שלו, אלמלא שאר הספר היה מעיד על כך שהמרחק בינו לבין מודעות עצמית הוא רב כמו המרחק בין קציצה לביצה, נניח.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by