בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כימי 
 
 צפוף באומן 17 (צילום: יהונתן דייויס, לילה)   
 
רענן אביר וערן שריר

רענן אביר וערן שריר העבירו את הזמן עד למותם הצפוי בשתי המסיבות המרכזיות של פורים - באומן וב-TLV

 
 
 
 
 
 
 
 
 

אפטר פורים באומן 17, יום שבת

קווין סאונדרסון ב-TLV (צילום: פיני סילוק, לילה)
 קווין סאונדרסון ב-TLV (צילום: פיני סילוק, לילה)   
כך זה התחיל: אני נדחק החוצה מהסופהביט ועולה לגג. טובי נותן בסט חזק ומרשים, אבל עדיין, זה לא זה.

"הולכים לאפטר?". השאלה תפסה אותי ברגע של מבט מהצד. רוח קרה מרעידה לי את העורף.
זה כמעט לא הוגן לשאול אותי את השאלה הזאת ברגע של ניתוק. מסיבה נחמדה, המון אנשים, אבל שכרון חושים אין פה. אז אני מסכים מייד.

אחרי שעתיים והופעת אלקטרו מביכה של מתנגדי הגלובליזציה, אנחנו ממשיכים הביתה. כבר שם, בין פחיות של רד בול, אני מוצא עצמי גוזר אוזני חתול מקרטון. קולר לא הצלחתי למצוא, אבל אני נחוש; התחפושת המלאה קובעת את מעמדי כחתול ברשיון. ככזה, חובה עלי להיות נתון בקולר.
הפשרה קובעת רצועת בד עם פרפר מתנדנד מקדימה כאנלוגיה לדיסקית של חתול ברשיון. אני מנסה לבחון את השתקפות דמותי מתוך עיניהם של היטלר עם כנפי הפרפר וג'קי או. המבט המחוק לא מסגיר דבר מלבד חוסר שביעות הרצון מהשעה המוקדמת.

כך זה נמשך ונמשך: אני לא מאמין על השמש, והאוויר החם והעייף הזה שמגיע אחרי הלילה הקפוא של אתמול, דווקא בירושלים מכל המקומות. בפנים עוד מוקדם מדי. יש מקום לשני רקדנים ורקדנית להתפתל חשופי וחשופות חזה בצינורות ניילון, הרבה לפני שהקרקס מקים את האוהל שלו ברח' האומן 17.

החוצה אני לא מעיז לצאת, הבחורות פה נראות טוב רק באור מועדונים. בחצר השמש מציירת את הזוועה שבין הקווים. בינתיים סהר ז. התחיל את הסט ולא שמתי לב שאני רוקד פה.
נהיה צפוף אז אני בכל זאת יוצא. שמח פה.
אני חוזר פנימה ועוד יותר צפוף, אבל עם הצפיפות עולה האנרגיה.
אני מחפש מקום לרקוד למרות שאני יודע שלא אמצא. אבל לפחות מצאתי את יעל. אנחנו יוצאים החוצה. עוד יותר שמח פה. וכבר התחילו עם הסטים בחוץ.

אני מבין שכדאי לחזור פנימה; עם השמש הזאת עוד יהיה לי בסוף עור כמו של אחת הקלאבריות פה.
אנחנו חוזרים לצפיפות, אבל לפחות הסטים מצויינים והביטים החשמליים מגיעים דרך האוזניים, הבטן והקהל. אין לי מושג מי עלה מתי, כי אני לא רואה כלום מלבד אנשים אחרים שלא רואים כלום ומנסים למצוא מיקום טוב יותר.

יעל ואני דווקא מצליחים למצוא מיקום טוב יותר על פתח איוורור מעל המסיבה. משם אפשר לראות את מה שנראה לי אותו רגע כמו התחפושת השנייה בטיבה: מישהו מקושט כולו בצינורות וכפתורים מהבהבים. על שרשרת מסביב לצוואר או בפופיק של איזה כוסית, האקססורי הזה כבר מזמן פשט את הרגל לבנאליות מביכה. פה בזכות ההגזמה, כמו בדיחה גרועה שחוזרים עליה שוב ושוב עד שהיא מצחיקה, זו תחפושת מנצחת.

את המקום הראשון בתחפושות מקבל חבר המערכת ניב הדס, כחנון מטורף. זה הלך בערך כך: פתאום אני שם לב שמישהו מדבר אליי. אני מסתכל. מאמץ את המבט. משחק אותה מכיר, עד שלבסוף מכה בי ההכרה - אני לא מכיר את הבנאדם הזה, והוא מדבר איתי בטעות.

"ניב.." הוא אומר. אה, בטח מכיר. לטענתו הוא קרא בשמי ואני הגבתי ב"מ..?" סתמי. אבל אני לא יודע אם אפשר לסמוך על מילה אחת של הבנאדם הזה.

האווירה כבר מזמן אפטר. אנשים טריים לא מפסיקים להיכנס ולהביא אנרגיה. כל חלק של המסיבה שעוזבים ואחר כך חוזרים אליו, התחזק בהעדרנו ונהיה מגניב יותר. עולה, עולה וכבר לא משנה שזה אותו פורמט שחוק של האומן שלא משתנה, עם הרקדניות והקונפטי באמצע. זה בטוח כמו הוודאות שאראה את כל ההמון הזה שרוצה להיכנס כשאנחנו עוזבים.

וכך זה נגמר: אני חייב למצוא אצטון. מאז שקמתי, כל כמה דקות אני נבהל מחדש, כשבכל פעולה שאני עושה, אני רואה את האצבעות של אמא שלי עם הלק האדום מתעסקות בדברים שלי. בכל זאת, המסיבות של פורים רק התחילו, ואני לא יכול לתת לקצת לק להשפיע עלי ככה.

(רענן אביר)
 

פורים ב-TLV, יום שני

פורים 2003, כך נראה, הותיר על קווין סאונדרסון רושם מועט מאוד, אם בכלל. כמו קווין מגי בשעתו, שהגיע מדי שבוע להיכל כדי לדפוק כרטיס, לתת עבודה, להרים את הטריבונות באוויר ולחזור הביתה לפני הפקקים, כך גם סאונדרסון של פורים: נון-שלנטי, יעיל, שקט, בטוח בעצמו, אבל בעיקר - בן-זונה של ייבוא.

שלוש שעות לפני שיא הסט של הסאונדרסון, פילסנו את דרכנו בין יותר מדי תחפושות גרועות (לעזאזל, לפחות לא היה אף שאהיד) לעבר הכניסה. אנחנו עצמנו עטינו זוג תחפושות רע מאוד. את הבחירה הראשונה שלנו נאלצנו - מסיבות כרונולוגיות בלבד - לנצל באפטר באומן, מה שגרר אחריו סוג של עלבון חצי מובן מהסלקטור ("למה אתה לא מחופש?"; "אני מחופש. זה כאילו חזרתי מגואה"; "גואה, הא?"; "לעזאזל, אני לא מתלבש ככה כל ערב").

אבל מאותו רגע, הכל נהיה הרבה יותר טוב, שלא לומר מצויין. שלומי זידן הפתיע בסט מעניין למדי, עם הרבה נשמה וצבע, מהסוג של שומעים ממנו בכל ערב, והתחפושות הבנאליות שמסביב התחילו לתפוס תאוצה. קהל צעיר ברובו וכמעט נטול סלבס, אבל כזה שאוהב, רוצה ולמרבה הפלא גם מצליח, לחגוג כמו שצריך.

כשסאונדרסון עולה, הרחבה המרכזית מלאה בדיוק כמו בשרטוט של הארכיטקט - מה שמאפשר לאנשים הגונים לזוז כמו שצריך, ללא הנוהל המעיק של תחיבת בתי-שחי זרים בפנינו ומרפקים בצלעותינו - שינוי מרענן מיום שבת. הוא בונה את הסט שלו בנינוחות מעוררת קנאה, שום דבר שזועק, מתיימר או מנסה להיות בכוח - רק טכנו אנרגטי בהמון טעם טוב וטכניקה חלקה של מוסיקאי גדול.

יצאנו בסביבות חמש, רק כי לא היתה ברירה אלא ללכת לעבודה ולמילואים כמה שעות מאוחר יותר, משאירים אחרינו כמות יפה ומשכנעת של חוגגים, שניצלו כנראה את זכותם הטבעית לחופש בפורים. עדיין, היה גדול. אפילו מעולה.

(ערן שריר)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by