בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
מוזיקה 
אנימל אינסטינקט 
 
  צילום: נמרוד צוק    
מוזיקה |
 
עמית קלינג

בלי עברית מגומגמת ועם פרץ בלתי פוסק של נגינה ואקסטזה, אנימל קולקטיב הרעידו אמש את הזאפה עם פסיכדליה אלקטרונית שהפעילה את כל החושים. עמית קלינג שרד את הג'ונגל

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מפסיקים להתבייש
 מפסיקים להתבייש 
 צילום: נמרוד צוק 
 
אולי לא ידעתם, אבל הרשתם לעצמכם להחמיץ את ההופעה של אנימל קולקטיב בתל אביב – ואלא אם תתקנו את העוול בחו"ל, או אולי בעתיד, אם נתברך בעוד ביקור של החבר'ה האלה – הרי שויתרתם על ההזדמנות לראות את אחת הלהקות החשובות ביותר שהצמיח העשור הנוכחי. אנימל קולקטיב הם שלישייה, לשעבר רביעייה, של חברים מהתיכון, שעושים (בשנים האחרונות) מין פופ פרימיטיבי-גאוני, רועש, מונוטוני, שנשמע כמו ג'ונגל שבו הוטמנו מיקרופונים.

מה שהופך אותם ללהקה כל כך מרכזית היא לא רק ההשפעה העמוקה שלהם על אומנים רבים שזוכים, למרבה האירוניה, ליותר פרסום מזה שהם עצמם מקבלים (למשל, דבנדרה בנהרט), אלא גם השינוי שעברו בשנים האחרונות: מלהקה ניסיונית ומאתגרת, הם הפכו ללהקה ניסיונית ומאתגרת שהפסיקה להתבייש במלודיות המדהימות שלה. אנימל קולקטיב כותבים להיטים קשים.
 
הפסקות זה לנמושות
 הפסקות זה לנמושות 
 צילום: נמרוד צוק 
 
Avey Tare (דיוויד פורטנוי), Geologist (בריאן וולץ) וPanda Bear (נוח לנוקס, ששחרר לפני שנה את אלבום הסולו המזהיר Person Pitch) עולים על במה עמוסת ציוד: אייוי מסתפק בגיטרה, מיקרופון ומדי פעם גם ניגש לכלי הקשה, שני חבריו להרכב רוכנים מעל הרים של סמפלרים, כבלים, ושאר ציוד שבעיקר גורם לזאפה להראות כמו מעבדה לאלקטרוניקה. בלי להציג את עצמם, בלי לגמגם משהו בעברית שבורה, הם פשוט פורצים בנגינה – ולא מפסיקים לנגן לרגע עד שהם יורדים מהבמה, ואז חוזרים לעוד שני הדרנים. פשוט ככה: אנימל קולקטיב לא טורחים לעשות הפסקות בין השירים, והסטליסט מזגזג בין חומרים חדשים ומרהיבים לבין שירים מוכרים, בעיקר מהאלבום האחרון, Strawberry Jam (אין כל קשר לשלישיה הישראלית החביבה עד מאד, פרט לאהבה משותפת לריבה, אולי).
 
המעבדה של אנימל
 המעבדה של אנימל   צילום: נמרוד צוק 
 
 
הרעש לא פוסק לרגע: הסאונד של הקולקטיב מתבסס בעיקר על הרבה לופים ודגימות, והשירה עוברת אינספור שינויים ועיוותים בחסות האלקטרוניקה – ההופעה מעמיסה על כל החושים, עד לכדי כך שמתחיל להיות קשה לעקוב אחר רצף השירים, על אחת כמה וכמה בגלל העדר הגבולות הברורים ביניהם: שירים באים ונעלמים זה לתוך זה, מתעוותים, מתעקמים, ויש שירים שרק באים לבקר לרגע, ואז פתאום בום! - מתוך כל העיסה המנצנצת הזאת מגיחה איזו מלודיה יפהפייה, כמו זו של Peacebone או של Leafhouse, ואפשר רק לנסות להמשיך לנשום, או לרקוד, או להתפלל באקסטזה הדתית-שבטית שהקולקטיב כאילו כופה על מאזיניו.

למי שהיה בהופעה של אנימל קולקטיב לא נותרה ברירה אלא לשכוח מכל מה שהוא יודע על פופ. להבין שכל מסיבות הטבע בהן נכח היו צל של חיקוי עוד לפני שהדבר האמיתי בכלל טרח להגיע לזירה. להפנים שכל המוזיקה שמכנים אותה "פסיכדלית", אין בינה לבין ההגדרה הזאת ולו דבר אחד משותף. אמש בזאפה השלישייה המבריקה פשוט שרפה לכל הנוכחים את הקונבנציות המוזיקליות עד היסוד, והותירה אחריה אדמה חרוכה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by