בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
מוסיקה 
אינדיד, נגב 
 
  צילום: נמרוד צוק    
מוסיקה |
 
עמית קלינג

למרות כמה פאשלות בהפקה, אינדינגב 2 היה אחד מפסטיבלי המוזיקה האלטרנטיבית העמוסים בישראל, שלא לדבר על אזור חיוג 08. עמית קלינג חזר עם צפצופים באוזניים וחול בשק"ש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הדרך לאינדינגב 2 הייתה רצופה בכוונות טובות ובשמועות רעות: דיבורים על "אורח סודי", על גשמי זלעפות הצפויים לנו בלילה ובעיקר על מצוקת כרטיסים שתגרום מספר בלתי ידוע של באים מרחוק אל מצפה גבולות (מקום שאפשר לשים במילון תחת ערך "חור ליד אופקים") לחזור לבתיהם. יומיים אחרי, לא צריך להיות בעל אינטליגנציה רגשית מפותחת במיוחד על מנת להבין לליבם של כל אותם טוקבקיסטים ששופכים זעמם באתר הפסטיבל, אבל קשה גם להאשים את המארגנים במצב. איכשהו קרה שבשבועות האחרונים צמח סביב הפסטיבל הייפ מטורף שלא נבע מפרסום מתוכנן – מה שבערך הכפיל את כמות המתכוונים לבוא.

למרות כל האנשים שנשארו בחוץ, כשנכנסנו בצהרי היום למתחם הפסטיבל, באמצע ההופעה של יובל גורביץ', הופתענו לגלות שהמקום נראה די ריק ונמנע להתמלא עד רדת החשכה. עד שעלו Pits המעולים בשמונה בערב, רוב האקשן קרה דווקא בבמה האקוסטית: פתחה אותה טל אורן (ששימשה זמרת ליווי באלבום האחרון של דוד פרץ) בשירים קצרים, טעונים ומצוינים; The Aprons, צמד בחורות שמנגנות רוק מופשט ואיטי עם קלידים מפתיעים, והופעה נהדרת של צמד אחר, האזרח צודרוב והשפנפן, שהם גרסה ישראלית ל-Flight of the Conchords, והשירים שלהם מתהדרים בטקסטים מצחיקים עם חריזה מצוינת. בערך בשלב הזה, הפסטיבל, שהיה עד אז די איטי, התחיל לתפוס תאוצה: לבמה החשמלית עלו, כאמור, Pits, ואחריהם רות דולורס וייס. את המוזיקה של וייס אני אוהב מאד, אבל חרף התלהבות שנרשמה בקהל, ההופעה שלה בפסטיבל לא כל כך תפסה אותי. המוזיקה שלה דורשת הרבה ריכוז, ובמדבר הזה הייתה כמות יוצאת דופן של הסחות דעת.
 
מי שטרח להזמין כרטיסים בערב חמישי, לא ייתקע בחוץ בבוקר שישי
 מי שטרח להזמין כרטיסים בערב חמישי, לא ייתקע בחוץ בבוקר שישי   צילום: נמרוד צוק 
 
כהנא צדק, בדק, שתה וצחק
 כהנא צדק, בדק, שתה וצחק 
 צילום: נמרוד צוק 
 
על גבע אלון בחרתי לוותר; לא שיש לי משהו נגד הבחור חלילה, אבל פשוט הייתי רעב מכדי לשמוע משהו שהוא לא הלעיסה שלי עצמי, ואת ג'ירפות ראיתי מרחוק. גלעד כהנא הוא יוצר מבריק, אבל משהו בהופעה הזאת היה עייף ואפילו מעט מחופף. אז מיהרתי לפרוש לכיוון הבמה האקוסטית. שם היתה שני קדר, שנתנה הופעה שסבלה מנפילות מתח, פשוטו כמשמעו: החשמל של הבמה התנתק שלוש פעמים לפחות, ואם לא די בכך, אז הווליום ההיסטרי של ההופעה של אסף אבידן שהופיע בינתיים על הבמה המרכזית, התפרץ לסאונד בגסות. בקור רוח של מתנקש בינלאומי היא התגברה על כל הבלאגן הזה וביצעה מגוון שירים מהאלבום היפה שלה וגם קאבר מהפנט להאנק וויליאמס. האורך הבלתי יאומן של ההופעה של אבידן תרם לכך שהגענו לשעה שתיים וחצי אחרי חצות מוקדם יותר משחשבנו ולא זכינו לראות, למשל, את Oxygen, פרויקט הצד המגניב של יאיר קז (ג'ירפות).
 
איפה האחות של האחים רמירז?
 איפה האחות של האחים רמירז? 
 צילום: נמרוד צוק 
 
ההופעה של באפלו בוטס, שהייתה הראשונה שראיתי ביום השני, אכזבה אותי. הם נגנים מצוינים עם לחנים טובים שנופלים לעיבודים צפויים, וגם הסולנית מתקשה להרים את ההרכב לפסגות אמיתיות. למרבה המזל, מיד אחר כך הופיע אלי לס, שהראה לכולם איך עושים את זה עם הרבה פחות מאמץ. הרוק הקיבוצניקי-סטלני שלו היה בדיוק מה שהייתי צריך בבוקר במדבר, במיוחד אם יש שם אבחנות נהדרות כמו "מעניין שהחליפה רחוב / ההיו פעמים שהיא חשה בטוב איתי?”.

להבדיל מהיום הראשון, שבו הבמה האקוסטית ריכזה אליה את הרגעים הבאמת-ייחודיים של הפסטיבל, ביום השני כל האקשן היה בבמה הגדולה. הרכב הFאנק של האחים רמירז היה לי לאחלה פסקול לקריאת עיתון ואכילת שקשוקה (25 ש"ח, ועוד צריך לשטוף את הצלחת בסוף! בזיון. בזיון טעים, אבל בזיון), ודיוויד בלאו and the Good Band מימשו את הציפיות הגבוהות שהעלו הקטעים שלהם במייספייס והיו פשוט אדירים – הופעת הרוקנ'רול הגדולה הראשונה של הפסטיבל.
 
 
 
רם אוריון העניק סאונד מכוסח בליווי חיוך ביישני וקטעי מעבר ממיסי לב נוסח "אני רוצה לספר לכם שבדרך כלל אני לא מרגיש שייך. אבל כאן אני מרגיש שייך". את הפסטיבל חתם ערן צור שהופיעה בהרכב מורחב שכלל את דויד פרץ ואת נדב אזולאי על הגיטרות. מעולם לא ראיתי את פרץ מתפרע כל כך עם גיטרה חשמלית - זו הייתה כנראה ההופעה המאוכלסת ביותר בפסטיבל, אולי כי כל מי שנשאר עד אז כבר פירק את האוהלים והלך לבמה. בתוך ים אורות ועשן, צור זעק וצרח, על רקע התיפוף שובר הלסתות של שי ברוך.
 
שקיעות בנגב גורמות לרגשנות, אבל העיקר השייכות. רם אוריון
 שקיעות בנגב גורמות לרגשנות, אבל העיקר השייכות. רם אוריון   צילום: נמרוד צוק 
 
מישהי אמרה לי, בעודה הולכת הביתה, שפסטיבלים שנגמרים תמיד נראים לה כמשהו עצוב. "בהתחלה", היא אומרת, "כל האנשים באים ויש שמחה באוויר". לא יכולתי לחלוק עליה יותר: אני יודע שלפחות כמה ימים אסתובב עכשיו עם מצברים מלאים בכל מה שהטענתי בהם בפסטיבל - אני צריך אותו הרבה יותר בתור זכרון מאשר בתור חוויה; ובדרכן, האוזניים שלי ימשיכו להדהד את הצלילים ממנו הרבה אחרי שכבר אנער את כל חול הנגב מהנעליים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by