בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
עירוניה 
מי כאן המשוגע? 
 
 צהרי יום שבת בנמל תל אביב   
עירוניה |
 
כתב וצילם: שי אפשטיין

מדור חדש שיציג לכם את הצדדים שלא הכרתם בתל אביב, והפעם: שדונים, גביעי גלידה, בריזה מכשפת וערבוביה מופלאה של חושים, דמיון ומציאות. שי אפשטיין על בית המשוגעים המרהיב שבלב הנמל

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הבחנתי בו לראשונה כשהוא שרוע לאחור על דק העץ. השדון הירקרק בעל האוזניים המוארכות היה עטוי במסכת עלעלי מטפסים ופרחי יער. מדי כמה רגעים התנדנד היצור על צידו, כעכביש שיכור שנדחף על גבו, נופף בגפיו לכל עבר ועל פניו הייתה נסוכה הבעה משוגעת, סתומה. תהיתי מי היא אותה דמות מיתית מסתורית, וכיצד נחתה בלב הקונצנזוס במרכז טיילת נמל תל-אביב. קבוצות קבוצות, רסיסי משפחות נאספו סביב היצור ובחנו את הפלא הגמלוני. כשיכור תשוש נפש, לשונו שנכלאה בין שיניו השתרבבה כלפי חוץ ומבטו זיגזג לצדדים בחשדנות. נראה היה כאילו תר בעצבנות אחר היער הדמיוני ממנו צנח בשוגג.
 
 
 
כמי שהתבונן דקות ארוכות מהצד במחזה ההזוי, לא התקשיתי להבחין כי ההורים הרבים שהתגודדו סביבו נראו לא פחות מותשים ממנו. בעוד צאצאיהם טעוני אנרגיות, עזוז ורוח חיים, מתרכזים בהשתוממות בפלא הירוק, נשמו אלו רגעים של אתחנתא, פסק זמן יקר מפז במלאכת בידור הילדים האינסופית, ואגרו כוחות לקראת בואו של החורף. השדון האקסצנטרי, שהיה למעשה מיצג תיאטרון רחוב משובח, הסיט ולו למספר רגעים את תשומת לבם של הקטנים ואפשר בכך לגדולים לחטוף פסק זמן מהרעש וההמולה המתגברת. אלו נשענו על מעקה הברזל המשקיף אל האופק, שאפו לקרבם את בריזת הים הקרירה ואספו את שיערם שהלך והלבין. לא, לא קלה היא משימת גידול ילדים, ויום שבת הוא ללא צל של ספק נקודת תורפה מרכזית במרוץ.
 
 
מייצגי רחוב הם דבר מקובל ברחובות ערי העולם ובעיקר באירופה. לישראל החלו לחדור בהדרגה בתחילת שנות ה-90'. בעוד שעשור קודם, בשנות השמונים תיאטרון רחוב נקשר עם דמות ליצן על קביים, בעשור האחרון גדל והתרחב הרפטואר והפך לחגיגה עממית הפתוחה לקהל הרחב. באירופה מדובר ממש במסורת, ובתיאטרון נשזרות דמויות עממיות, מיתולוגיות השאובות מאגדות עם עתיקות. אותו שדון ירוק שהתפתל לרגלינו היה דמוי קלוריקון אירי (Clurichaun) - יצור שתיין חובב הוללות, שנהג על פי המסורת לרכב על כלבים וכבשים ואף נחשב לא פעם לגלגולן הארצי של רוחות פרפרים.
 
 
הצינה הלכה וגברה ואיתה הרוח. מאות ילדים טיפסו בשאגות על רכביהם הקטנים וגלשו בפראות במורד קמורי רמפת העץ. אמא אחת איבדה את בתה ופתחה בזעקות, התרוצצה הלוך וחזור אובדת עצות בתוך ים הראשים. ואז כבפטה מורגנה נגלו דמויות גביעי גלידה בגודל אדם. גביעי גלידת כדורים לצד גלידה אמריקאית צעדו על רגלים, פילסו את דרכן בהמון וחילקו להורים עלונים ורדרדים. השדון הירוק הבין כי תמו דקות החסד שלו ונעלם בזריזות. "אמא גלידה, אבא גלידה", פרצו ילדים בזעקות שבר. ורוח הבְּרִיזָה? זו כבר הפכה לרוח פרצים שחזרה לטלטל את נפשם. בגן הפראי הזה מציאות ודימיון חברו יחדיו לכדי ערבוביה דביקה, ליהטטו בחושים, בכיס ובנפש וענני שיגעון כבדים החלו להחשיר בשמיים מעל.
 
 
"פשוט בית משוגעים", חשבתי לעצמי, "בית משוגעים אמיתי". אבל מי כאן המשוגע, מי שנראה חיצונית ככזה? האם השדון שהתגלגל על הארץ? אולי מי שמתחפש לגלידה בתחילת החורף, חשוף לרוח, לשמש ולגשם? אולי דווקא אלו שטוענים לשפיות, מביאים ילד אחר ילד, עובדים במשרה מלאה מתישה ובקושי גומרים את היום? ואולי זה אני, שמדבר לעצמי? כן, מודה ומתוודה, מימי לא ביקרתי במוסד אמיתי לתשושים, אך בצהרי שבת האחרונה בנמל תל-אביב היו רגעים ארוכים שנדמו לדבר האמיתי".

לבלוג של שי אפשטיין
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by