בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
קולנוע 
מרגלים עם סגנון 
 
  צילום: בונדינג. ג`יימס בגלגוליו הרבים    
קולנוע |
 
יואב אברמוביץ`

עם יציאתו של הסרט החדש בזיכיון "ג'יימס בונד", אנחנו חוזרים לשחקנים שאיכלסו את נעליו של המרגל השרמנטי ומשויים למי יש יותר גדול - אקדח כמובן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
סדרת ג'יימס בונד, אחת מהסדרות הקולנועיות המצליחות בהיסטוריה, שופעת שחקנים שגילמו את המרגל הקטלני והשרמנטי. כל אחד מהם בתורו לא רק גילם את דמותו של סוכן הוד מלכותה מס' 007, אלא גם יצק לתוך הדמות את אישיותו, ולבסוף אף הפך מזוהה עמה, באופן שלחלקם לקח שנים להשתחרר ממנה. עד היום, היו ששה: שון קונרי (ששה סרטים, בשנים 1962-1967 ו-1971, ועוד סרט לא-רשמי ב-1982); ג'ורג' לזנבי (סרט בודד, 1969); רוג'ר מור (שבעה סרטים, 1973-1985); טימותי דלטון (שני סרטים, 1987-1989); פירס ברוסנן (ארבעה סרטים, 1995-2004); ואחרון חביב, דניאל קרייג (שני סרטים עד כה, 2006-?).

 
יצר את הדמות. קונרי
 יצר את הדמות. קונרי  
 צילום: "דר נו" 
 
הראשון, שון קונרי, נחשב עד היום לדעתם של רבים כג'יימס בונד ה"אמיתי". מבין הששה, הוא הצליח יותר מהשאר להוכיח עצמו מאז התפקיד כשחקן רציני ומוערך (כולל פרס אוסקר למשחק, ב"הבלתי משוחדים", 1987), וידע לתרום לתפקיד יותר מהפנים היפות שלו. ניתן גם להעריך שלולא שון קונרי, הסדרה עצמה לא הייתה הופכת למיתוגיה המודרנית שהינה כיום, וללא ג'יימס בונד, שון קונרי לא היה מי שהוא היום. קונרי הוא זה שיצר את דמות המרגל הבריטי לא פחות מאיאן פלמינג, הסופר שהמציא אותו מלכתחילה. עם זאת, ולמרות היותו הג'יימס בונד בה' הידיעה עד ימינו אנו, גם בשלמות ניתן למצוא טעם לפגם. סרטי ג'יימס בונד התהלכו מאז ומתמיד על גבול המופרך, עם מצבים ואפקטים ש"מוגזם" יהיה שם תואר דל בשבילם. בדיעבד, היו רגעים שבהם שון קונרי היה מעט רציני מדי. אמנם זהו הבונד השרמנטי ביותר, זה שכל הנשים רוצות אותו וכל הגברים רוצים להיות כמוהו, הקטלני ביותר והמושך ביותר, אבל מדד המסיבות שלו נמוך למדי. כל ההומור והאירוניה שקונרי יודע לספק לא מצילות אותו מסצנה כמו זו, החושפת מעט את המנגנון הפנטסטי המפעיל את הסרטים.

 
ג'ורג' מי? לזנבי
 ג'ורג' מי? לזנבי 
 צילום: "בשירות הוד מלכותה" 
 
באמצע תקופת שון קונרי הפציע לסרט בודד ג'ורג' לזנבי, ששמו זכור בימינו רק בזכות הופעה חד-פעמית זו, בסרט "בשירות הוד מלכותה" (1969). זהו בונד שקטלניותו מוטלת בספק, שיכול הפיתוי שלו מפוקפקת במקרה הטוב ושעל מסיבות וחגיגות אין בכלל מה לדבר. אפשר רק לרחם על מי שנאלץ להיכנס לנעליו של ענק, ועוד עושה זו בצורה כל כך שלומיאלית:

 
 
הכי טראש. מור בקאמפ
 הכי טראש. מור בקאמפ 
 צילום: "לעינייך בלבד" 
 
בעקבות הפיאסקו הנ"ל הכריחו המפיקים את קונרי לשוב לסרט אחד נוסף. אחריו קונרי עמד על שלו והמשיך הלאה בקריירה, אך נמצא לו מחליף, והפעם דווקא ראוי: רוג'ר מור. אם בימי שון קונרי היתה אי-התאמה מסוימת בין השחקן הראשי ובין התסריט המופרך, בימי מור נפרצו כל הגבולות. סרטי בונד של שנות השבעים העליזות גלשו מהר להקצנות קמפיות וחגיגות טראש רבות הוד, ורוג'ר מור, שהצליח לשלב שרמנטיות בריטית עם קלילות והומור באופן מושלם, התאים למגמה החדשה כמו כפפה ליד. המהוגנות לכאורה של קונרי ננטשה, ונותרנו עם בונד שאמנם נהנה מחליפה מחוייטת ומשתיית וודקה-מרטיני, ואפילו מחסל נבלים מדי פעם, אבל בעיקר רוצה לחגוג. אלו היו ימי השיא של חגיגות הביקיני, של כלי הנשק הביזאריים ושל הרשעים המפלצתיים עם שיני הפלדה. אפילו כשהוא שולף אקדח, נראה שהוא עושה זאת תוך בקריצה, ומחכה שכל הקטע המעצבן הזה של ריגול וחיסול יסתיים, בשביל שהוא יוכל להמשיך למסיבה הבאה.

 
לא תפס. דלטון מפספס
 לא תפס. דלטון מפספס 
 צילום: "רצח בעיניים" 
 
אחרי פרישתו של רוג'ר מור, עוד אגדת ג'יימס בונד, הנעליים הגדולות שוב נותרו ריקות. לתפקיד נכנס טימותי דלטון, שאמנם הצליח להחזיק מעמד שני סרטים שלמים, אך היה בלתי מתאים ממש כמו ג'ורג' לזנבי לפניו. שנות השבעים חלפו לבלי שוב, וההגזמות הקמפיות כבר לא היו משהו שהקהל היה מוכן לקבל, אך הפיכת בונד לגיבור פעולה כמו-אמריקאי בסגנון שנות השמונים לא היה הפתרון. דלטון הפך את בונד ממרגל בריטי חביב אך קטלני למחסל קשוח אך משמים, מה שלא ממש תאם את הרעיון המניע של הסדרה ושל הדמות. ברמת הרצחנות הוא אולי מוביל על כל הבונדים, אבל חליפת הטוקסידו לא הולמת אותו, המרטיני לא טבעיבידו, ונראה שהוא בכלל לא בקטע של נשים. להלן הדגמה, סצינת המכות האווירית מתוך "באזור מסוכן" (1987):

 
סקסי בק. ברוסנן
 סקסי בק. ברוסנן 
 צילום: "מחר לנצח" 
 
המפיקים שוב התנערו במהירות מהבונד הכושל ועמוס הטסטוסטרון, ולקח להם שש שנים שלמות למצוא אחד חדש, שהחזיר את הסקס-אפיל הבריטי למותג: פירס ברוסנן. בשנות התשעים הסדרה שוב שינתה את פניה, ועלתה על גל הבלוק-בסטרים עתירי התקציב והאפקטים. ברוסנן הצליח לשלב בתוך כל ההיי-טק הקולנועי את דמותו המעוצבת, בעלת החיוך הקריר והתסרוקת המושלמת בכל סיטואציה ובכל מצב. שנות התשעים – ריקניות, ממוסחרות, ושטחיות עד אימה – התבטאו היטב בבונד של ברוסנן, מה שיכול להסביר את הצלחתו לאורך ארבעה סרטים שלמים. להלן דוגמא מייצגת, מתוך "העולם אינו מספיק" (1999):

 
החזיר עטרה ליושנה. קרייג הורס
 החזיר עטרה ליושנה. קרייג הורס 
 צילום: "קזינו רויאל" 
 
שנות התשעים עברו חלפו להן ובאו שנות האלפיים, אפלות, מאיימות, פסימיות ומבולבלות. לא נותר מקום לג'יימס בונד מפלסטיק, עם חיוך נוצץ ומשפט מחץ לכל סיטואציה. פירס ברוסנן נאלץ לפנות את מקומו, ולפי מסורת שחקני בונד עד כה, בה לאחר כל שחקן מוצלח הגיע שחקן גרוע, היה עלינו לצפות לכישלון. מה רבה הייתה ההפתעה, אם כך, כשדניאל קרייג התגלה ב"קזינו רויאל" כאחד הבונדים המוצלחים שהופיעו עד כה. פרט לכך שכמו שנות האלפיים גם בונד בגילומו הוא אפל, מאיים, פסימי ומבולבל, קרייג התגלה כשחקן פשוט מעולה, שבדומה לשון קונרי, תורם לדמות הרבה מעבר לפניו ולחיוכו. "קזינו רויאל" (2006) בכיכובו היה אחד מסרטי הג'יימס בונד הטובים ביותר בסדרה, ונותר רק לקוות שגם סרטו הבא עלינו לטובה, "קוואנטום של נחמה", יצליח להתעלות לרמתו (למרות השם האידיוטי שנתנו לו). אולי הוא לא מושלם – לא ביכול הרג, לא באישיות המצוחצחת, לא בשליטה בעצמו ולא באופנה – אבל הוא גבר אמיתי. הנה דוגמא מייצגת של התותח, מתוך סצינה בה מרעילים בזמן משחק פוקר באמצעות הוודקה-מרטיני המפורסם (מעורבב, לא בחוש):

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by