בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
עירוניה 
אדי פופולום המלך  
 
 כתב וצילם: שי אפשטיין   
עירוניה |
 

כמו שבכל גוף יפה יש מעיים מלאים בצואה, כך גם לכיכר רבין יש את החצר האחורית שלה. מול בניין בעל אלף חלונות, שי אפשטיין ממשיך להציג לכם את תל אביב שלא הכרתם

 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 
עומד במרכז כיכר רבין ומאזין ליללתם הנוגה של התנים. עשבים שוטים בוקעים סביבי, מתלחשים מתוך אלפי המרצפות. במרחק קצר מהמקום בו אני עומד, היכן שניצבת כיום מרפסת הנואמים המפורסמת, מתקתק צינור השקייה ישן בשאון מונוטוני. מזרחה, בתחילתו של רחוב דוד המלך אני מבחין בכרכרה חומה חונה וסוסים צנומים מרווים את צמאונם בשוקת אבן עמוקה. בתקופת המנדט ניצב כאן פרדס עמוס פירות הדר, לאחריו נבנתה בסמוך בריכה עירונית לילדי הישוב. והיום? אני פוקח את עיניי בצהרי יום חורפי שטוף שמש ורואה מולי בניין רחב בעל אלף חלונות הניצב בחזית כיכר דלוחה ומנומנמת. סוואנה פרוצה שאין בה אף אריה אמיץ שישאג תחושת רעב אידיאולוגית, אף לא חיית פרא אחת שתטרוף את הקונצנזוס המאוס.

 
 
 
כיכר רבין היא סמל לאומי. מחגיגות זכייה של מכבי באליפות אירופה בכדורסל, דרך עצרות יום זיכרון שנתיות, הפגנות למען שלום ועד לרצח ראש הממשלה - כשהעם רוצה לזעוק, כאן הוא מוצא את מפלטו. השבוע כשנקלעתי תוך שיטוט לחצרו של הקונצנזוס, מצאתי בגבו של פסל השואה את חלקה האחורי של החצר. מה שפעם היתה בריכה ומזרקה, הפכה עם השנים לבור אשפה מוקף שיחים דוקרניים. ולא, זה לא שיש לי טענות, להיפך, זה היופי באורבני. דווקא שם בתחתית הבור מצאתי עצמי מהרהר במושג "החצר האחורית".

 
 
מן הסתם, לכל חצר יש חצר אחורית: לכל עיר, גדולה כקטנה, יש את שכונותיה החלשות, לכל גוף לאומי יש קבוצה שהיא היא השעירה לעזאזל. לכל בניין או דירה יש מחסן, ארון או פח אחסון אפל. ובכל גוף, גם ביפה שביפים - מסתתרים מעיים מלאים צואה. האשפה וההזנחה המרהיבים שקרנו סביבי בבור קרבו אותי יותר ויותר למחשבה על החצר הלאומית שלנו, על התת-מודע הקולקטיבי שמנווט אותנו כבר שנים לתוך מדבר שומם, אל מדבר של הסכמה, מתוך כניעה ואין אונות.

 
 
בילדותי בקריות היה לי חבר שענה לשם אדי פופרמן. לאורך שנים היה אדי מלך הכיתה. לא, לא כי הוא היה חכם או יפה. גם ההורים שלו לא היו מפוצצים בכסף. אדי היה מלך הכיתה מכיוון שכולנו היינו טיפשים וחלשים. "הכיתה החליטה שאדי הוא המלך", רשם בוקר אחד בגיר סגול על הלוח, ממש שנייה לפני שהמורה לתושב"ע נכנסה, וחתם בטון סמכותי: "אדי המלך הכי טוב לכיתה". שתקנו, ומאותו הרגע גם צייתנו. אם הכיתה החליטה, מי אני שאסרב? כעת, בעוד אני רושם מילים אלו מתפשט על פניי חיוך מריר של בוז. ברבות השנים, אדי גדל להיות פוליטיקאי משופשף, פסבדו-מדינאי שהיה שותף לאישורן של סדרת החלטות שהשפיעו על מהלך חיינו כאומה.

 
 
שמו ודרך התנהלותו של "המלך" חרטו במוחי לעד את הפרדוקס המכונה "אד פופולום", תיאוריה שגורה בפיהם של פסיכולוגים חברתיים. הפרדוקס הזה מצביע על מצב בו אדם קובע נחרצות כי עמדתו היא הצודקת משום ש"הרוב" תומך בה, עם ובלי קשר לעובדות בדוקות בשטח. ו"הרוב" מאמין בתמורה שהמציאות הכתיבה עבורו סדרי עולם. וכך, בעודי מוקף מראות וריחות של עיר - שתן, ציורי גרפיטי, שלל ספרי היסטוריה משומשים ושברי זכוכית מנצנצים, תהיתי מה מסתתר בחצר האחורית האישית שלי, כתל אביבי וכישראלי, דקות ספורות לפני שהבחירות ליד הבית עוצרות בתחנה המי יודע כמה. ואז הבטן החלה לקרקר. זינקתי מהבור ורכבתי על הקטנוע במתינות בין פקקים, פקפוקים ושלטי בחירות מפוקפקים. כשהגעתי הביתה מצאתיו מבולגן מתמיד. חייכתי לעצמי וחשבתי: "מזל שיש לי חדר אקסטרה".
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by