בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
מוזיקה 
חור בשן 
 
  צילום: פאבל בולו, יח``צ    
מוזיקה |
 
סנונית ליס

אלבומו השני של עפר בשן מספק להיטים גלגל"ציים, אך אפוף בטון לא מאופק של ייסורים ומועקה שמגיעים ממקום לא ברור. סנונית ליס במרה שחורה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מיוסר בחוסר אמינות
 מיוסר בחוסר אמינות 
 צילום: פאבל בולו, יח"צ 
 
לבן זוגי ולי יש מחלוקת קבועה: הוא לא מחבב זמרים מוכי יגון - זכרים אקסהביציוניסטים מבחינה רגשית ייזכו ממנו בדרך כלל לכינויי חיבה כמו "בכיין" או "יללן". אני, לעומת זאת, אוהבת את המוזיקאים שלי מדממים, כואבים ושרים על זה. הייתי מוכנה לכבס את גרביו של טום יורק הקודר, היבבות הרכות של ג'וש רוז עושות לי נעים ו-Rock bottom של רוברט וויאט, אחד מהאלבומים הכואבים ביותר שנכתבו אי פעם, הוא אחד האהובים עלי. אבל אלבומו החדש של עפר בשן, הקרוי על שמו, מרגיש מיוסר מדי אפילו בשבילי.

אלבומו השני של עופר בשן מתבוסס בסבל וגדוש בכאב. את כל שיריו כתב והלחין בעצמו, וכמעט בכולם תשמעו שורות על שורות של ייסורים עזים: “כל הבדידות כל האלימות אני איכשהו שורד", הוא שר ב"לבד", וממשיך עם“כבה לי היום נשבה לי חלום" ב"רחמים", אלא שעיסוקו של בשן בסבל הוא שטחי וקלישאתי. בשן מבטא את הסבל שלו, אך לא מתאר באופן אמין את המקור שלו או את השלכותיו. פרידות, שוני ובדידות הם הגורמים המייסרים שבהם הוא שב ועוסק. לא שאני מזלזלת בקושי שמוסיפים כל אלה לחיים של כולנו ושל בשן בפרט, אבל התקשיתי להבין מדוע הם גרמו לבשן לתאר את עצמו כ"צלוב" בשיר "נפרד" (אחד מני רבים העוסק בפרידה) או מהי המועקה העצומה שגרמה לו לשתול רמזים כמעט אובדניים בשניים מהשירים.
 
עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום 
 צילום: יחצ 
 
העיסוק של בשן בסבל הוא אבסולוטי באופן שהייתם מצפים לשמוע מנער ששר על פרידתו הראשונה. בגיל 17, טבעי שפרידה תראה כמו סוף העולם ושבדידות תראה כמו נטל קשה מנשוא. אלא שמיוצר בוגר הייתי מצפה לשמוע תיאור עגול יותר של חוויות אנושיות - תיאור מודע לעצמו, המספר גם על ההתמודדות ועל התובנות שנובעות ממנה. גם הגשתו הקולית של בשן ועיבודי האלבום רחוקים מאיפוק. כל אלו יחד מצטברים למוצר רגשני ומתיש.

דוגמה כואבת לכך אפשר לשמוע בדואט "האור יזרח גם בנפרד" ששר בשן עם מירי מסיקה בהפקתו המוסיקלית של אורי זך. השיר הזה, שעשוי להפוך ללהיט גלגל"צי, הוא עיסה דביקה של מיינסטרים בנאלי. גם "חמסינים" הוא אסופה פומפוזית ובוסרית של אמירות מוכות יגון. בניגוד לתכנים הקיצוניים שבשן כביכול מביא, האמירה המוסיקלית שלו היא מאוד שמרנית. אחרי שכתב להראל סקעת והופיע עם קרן פלס, הוא מביא פופ אמצע דרך המשייך אותו לאותו מילייה סגנוני. אין כל רע בפופ, אלא שצירופו לטקסטים הילדותיים של בשן פשוט משעמם.
 
 
למרות הכל, ייאמר לטובתו של בשן שלחניו הקליטים ושירתו נקיה. הפקתם העשירה של אודי שמחון ועדי גולדשיין מוסיפה גיוון ונפח לשירי הפופ שלו, שכמה מהם עשויים לכבוש את הפלייליסטים כפי שקרה עם "לבד" ו"לוקח ת'זמן" המצליחים – הישג לא מבוטל בהתחשב לסינון הקפדני של תחנות רדיו המשפיעות.

מה שמסתמן כקרן האור של האלבום הוא "רן" – שיר אהבה הומוסקסואלי ומקסים. זו רצועה קלילה יותר שבה מניח בשן לרגע למרה השחורה ומתאר בחן סיפור אהבה. נכון, תשמעו בו פרידה, אך גם אנקדוטות קטנות ונוגעות ללב ממערכת יחסים, ואפילו - כמה מרענן, שמחה. האזנה לאלבום לא מותירה ספק באשר לכשרונו של בשן, יש לקוות שבאלבום הבא יביא תכנים מגוונים ובשלים יותר, ויוריד את הרגל מדוושת הייסורים.
 
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by