בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
מוזיקה 
על הפסנתר: בוקובסקי 
 
  צילום: דנה פרנק    
מוזיקה |
 
עמית קלינג

שירת הביבים של צ'ארלס בוקובסקי התמזגה עם הכאב של נעם רותם ודורית ויסמן ויצרה את אחד החיבורים המלנכוליים שנשמעו בפסטיבל הפסנתר. עמית קלינג מצא עזרה בדרך

 
 
 
 
 
 
 
 
 
המופע "איפה פגשת את בוקובסקי?”, שעלה אמש (שבת) בסוזן דלל כחלק מפסטיבל הפסנתר העשירי, נשמע לי כהבטחה לא קטנה, ובו בזמן גם כשדה מוקשים. הערב החליט לירות לשלושה כיוונים בו זמנית: לשירי נעם רותם, ברובם מהאלבום האחרון "עזרה בדרך", לשירתה של דורית ויסמן, שנוגעת גם היא, כמו שירי "עזרה בדרך", בהתמודדות עם מחלת הסרטן, ולשירי צ'ארלס בוקובסקי, אחד המשוררים האמריקאיים המעניינים ביותר של המאה העשרים, שויסמן תירגמה לעברית חלק משיריו לאוגדן שנקרא "עד שהאצבעות יתחילו לדמם".
 
לא מספיק מטונף לבוקובסקי. נעם רותם
 לא מספיק מטונף לבוקובסקי. נעם רותם 
 צילום: דנה פרנק 
 
אם בין שיריו היפים של רותם לשירתה של ויסמן יש זיקה תמאטית ברורה, אז החיבור לבוקובסקי הוא קצת יותר בעייתי - השירים הביתיים והרגישים של ויסמן והשירים המשפחתיים והאוהבים של רותם, לא עומדים בקנה מידה אחד עם שירתו של צ'ארלס בוקובסקי. לבוקובסקי הודבקה התגית (הבעייתית במידה רבה) של "משורר ביבים" – ואכן, לרוב שירתו מתרחשת בנקודה שבה אלכוהול זול פוגש נשים קשות יום, זולות לא פחות. שירתו של בוקובסקי חצופה, לעיתים אלימה, וסוקרת במבטה את התחתית של הקיום האנושי, או את השאיפה להגיע לשם; בו בזמן, היא גם שירה חכמה ורגישה. מתחת לריבוי הגסויות מסתתרות להן אבחנות דקות, עדינות, מלאות מלנכוליה ואהבת אמת. אבל הקול המחוספס בו כל אלו מוגשים מטעה לעיתים, ורבים מסתפקים בקליפת הטינופת של בוקובסקי ולא מביטים יותר לעומק.

למרבה הצער, הקראתו של השחקן ישי גולן, שהופקד על הקראת שירתו במופע, סבלה בדיוק מבעיה זו. נימת קולו הייתה דרמטית, מוגזמת. בוקובסקי לא מדבר כמו גיבורי שיריו – הוא מגחך עליהם ועל הפאתוס השיכור שלהם, וכשגולן קורא את בוקובסקי בפאתוס מרקיע שחקים, הוא מפספס את הנקודה. למרבה המזל, הטקסטים עצמם טובים והתרגום שלהם חד ומדויק עד כדי כך שהם מצליחים להתגבר על נתון הפתיחה הבעייתי הזה. שחקני החיזוק האחרים של המופע – מאיה דוניץ המהוללת (“מקהלת גבעול”, “הבילויים”), שמחליפה כהרף עין בין נגינת פרי-ג'אז מופרעת וסוחפת, לליווי מלודי עדין, הוכיחה שהיא אחת הפסנתרניות הגדולות בארץ. דני מאיר ניגן באס נאמן, יציב, נחבא אל הכלים. ונעם רותם יצא נשכר: אם הופעות הסולו שלו הן קתרזיס אינטנסיבי, שמרוב הרגש קשה להתרכז ביופי של המוזיקה, אז כאן, כשמבחר משיריו הטובים ביותר (הביצוע המטלטל ל"חרב דמוקלס" של לו ריד שרותם תרגם לעברית; “כמו רוח" המרעיד) השתלבו והתמזגו בתוך ולצד שיריהם של ויסמן ובוקובסקי, אפשר היה להתרכז ולספוג את מלוא העוצמה שיורה לחלל האולם האיש הצנום הזה.
 
 
מתוך שלושת הכיוונים אליהם ירה המופע, בשניים הוא פוגע בול: שיריו של רותם יושבים נהדר, שירתה של ויסמן היא שירה חכמה, שמודעותה והבנתה את הגוף מרשימה. השירים הנהדרים של בוקובסקי, עם זאת, מוחמצים במידת מה, אולי בגלל שהקישורים ביניהם לבין היצירות האחרות אינם עובדים כמו שצריך. ועדיין, גם אם המופע הזה הוא הישג חלקי, הוא ממצב את עצמו בנקודה ראויה למדי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by