בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
עירוניה 
צ'ארלי ורבע 
 
 כתב וצילם: שי אפשטיין   
עירוניה |
 

כמו גן צ'ארלס קלור בתקופתו המוזנחת, גם אנחנו כמו עשבי בר הצומחים על חורבות. שי אפשטיין הוזה ראיון עם הנדבן הבריטי ומשוחח איתו על אהבה, נאמנות, משבר זהות - והחיבור לתל אביב

 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 
היתה זו הפעם הראשונה והאחרונה בה הזמנתי את צ'ארלי לראיון דימיוני בתוך הראש שלי. הנחתי אותו לפני על כורסא רחבה, בפינת חדר בית מלון אפלולי שנמצא בצדה הדרומי של העיר. הוא נשען בכבדות לאחור, הצית סיגר עבה ופימפם ממנו במרץ. עשן סמיך עלה והיתמר מעלה לתקרת החדר. מבעד וילון מוסט, קרן אור דקיקה פרצה את האובך המנומנם וריצדה בכוסית הויסקי שהחזיק בכף ידו. היום כשאני חושב על זה, אפילו עבורי זה קצת מוזר לדמיין שיחה עם צ'ארלי, על אהבה, על נתינה. מנגד, מי אם לא צ'ארלס קלור הגדול, האיש בעל הלסת המרובעת והחיוך החם, יכול לעורר בכל אדם מנה הגונה של הרהורים אודות מסירות וחיבה.

 
 
 
שאלה ראשונה (בעקבות זרם החדשות העכור שזרם אלינו גם השבוע): "מאפיונר, ראש משפחה בעולם התחתון, סוג של רוזנשטיין כזה; האם הוא אוהב את חייליו? קלור חייך. "מובן וברור", ענה באנגלית, בקולו העבה. "מדוע זה כל כך ברור?" חקרתי בסקרנות. "אם היה לך חבר", הוא ענה, "שתמיד התייצב לימינך ואף היה מוכן להרוג למענך, האם לא היית מוכן לקטול עבורו חיים של אחר בתמורה?"; "בשום פנים ואופן לא" עניתי בתקיפות. "אם כן", אמר ונשף מפיו פקעת עשן אפורה, "אינך מכיר את מסירותם של ראשי משפחות הפשע. אני גורס כי מטען תחת מטען זו אהבה, זו מסירות טהורה של חבר אמיתי".

 
 
"ומה לגבי תל-אביב"? שאלתי, "מי שבוחר לחיות ולפעול בה, בהכרח גם אוהב אותה?". "מובן שלא" צ'ארלי נאנח והסיט את מבטו בכיוון הים. עד לפני מספר חודשים הפארק והטיילת (צ'ארלס קלור) שקרויים על שמו היו מוזנחים להחריד. ממתחם הדולפינריום ועד צפון יפו, בורות עמוקים החליפו את המדשאות היבשות וגם פיסות הירוק שהבליחו נחרכו ונרמסו באש המנגלים והניפנופים מדי שבת וחג. צ'ארלס פצח בסיפור על שכונת מנשייה הותיקה, בה צולם בעבר הסרט קזבלן. השכונה עמדה בעבר במקום בו ניצבים כיום הפארק המשופץ, בית הטקסטיל ומלון דיוויד אינטרקונטיננטל. לאחר שנהרסה במלואה בשנות השבעים, שתלה העירייה על חורבותיה פיסת דשא עייף ופיזרה כמה פסלים. "ואתה חושב שמי שקובר את עברו וזהותו מתחת לאדמה, בהכרח אוהב את העיר בה הוא גר?", צ'ארלי שאל. "כן", הנהנתי, "כולנו עשבי בר הצומחים על חורבות".

 
 
צ'ארלי לא היה פרייאר של אף אחד. מיציתי במשפט אחד את זהותו של אחד הנדבנים הגדולים שידעה ישראל. האיש שתרם מיליוני לירות שטרלינג מכספו ואצר אמנות כגדול אצילי הרנסנס, היה גם איש עסקים ממולח ועמד על דעותיו המוצקות. פעם קראו לזה אג'נדה. לא פלא שבחרתי לשוחח עמו על אהבה ומסירות, האיש ידע לתת ובגדול. תהיתי מה הוא היה חושב על דרך התנהלותם של הפוליטיקאים הישראלים בימינו, על הזיגזוגים מימין ומשמאל, על הליקוקים, על האינטרסנטיות המסואבת של מדושני העונג, שכה סותרת דרכה של אמת. חברי מפלגות, פוליטיקאים קטנים, מזילים ריר איש על רעהו בציפייה לקבל נתח שומן לקראת הבחירות.

 
 
"ומה עם אהבה? אהבה דביקה, רומנטית כזו. האם זו טהורה אמיתית?" גייסתי בראשי בפעם האחרונה את צ'ארלי הדימיוני לתשובה אחרונה . "לא ממש" אמר, "אהבה אמיתית זה כמו... צ'ארלי ורבע, משהו כזה. זה דומה לדרכי הפילנתרופית, פלוס אותו אקסטרה מייל שאדם מסוים מוכן ללכת עבור מישהו אחר, משהו אחר. רעיון, מטרה, חזון".

זו הייתה שעת בין ערביים. יצאתי לטיילת ובהיתי בזוג אוהבים טרי שדיגמן אל מול השמש השוקעת. חשבתי על מילים כמו חזון ואג'נדה, אבל דווקא ברגעים האלה האהבה התגלתה כפשוטה. אוורירית וקלה כמו נוצה.
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by