בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הפרש ומשול 
 
 
ראובן רייכמן

ראובן רייכמן קרא את הלהיט הפנומנלי "כפרה", וזיהה אצל איאן מקיואן אהבה יתרה להתפלשות בהפרשותיו שלו עצמו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בסוף שנות ה-80 התארחתי בביתו של תעשיין בכיר בארץ. זה היה יום חם, ואנחנו ישבנו בבגדי ים על כיסאות נוח בגינתו, מתמכרים לרסס הממטרות שנחת עלינו. לא היתה ביננו היכרות קודמת - זאת היתה פגישה עסקית - ובכל זאת האיש הצליח להפתיע אותי בגילוי הלב שלו. הוא סיפר לי על חלום מוזר, שבו הוא עף ערום מעל תל אביב, חש את הרוח מלטפת את כרסו הנשמטת מטה, ומחרבן כסף על העוברים והשבים.
חלומו של התעשיין לא היה קשה לפיענוח, אך גם לאחר לא מעט משקאות, אפו סמוק, הוא לא הצליח להבינו. אני לא התנדבתי לפרש - נהניתי להתבונן בעיטורים העדינים שעל בגד הים שלו.

אותו קסם מוזר, המשלב הכרה בערכן של הפרשות עם רוח פילנטרופית, מהלך כנראה גם על קוראי "כפרה", ספרו החדש של איאן מקיואן. אחרת אי אפשר להסביר את הצלחתו המוזרה - יש לו מקום על שמו ברשימות רבי המכר, והביקורות מהללות ומשוות את הסופר הבריטי המבוגר לדוסטוייבסקי, סרוונטס, מלוויל ועוד כמה.

עלילת הספר מתחילה ביום אביבי באחוזה אנגלית, שנים אחדות לפני מלחמת העולם השנייה. הגיבורה היא בראיוני - ילדה מפונקת בת 12, המנסה את כוחה בכתיבה. היא בוחנת את הבאים לביתה: שלושה בני דודים שאימם נטשה אותם, אחותה ששבה זה מכבר מהאוניברסיטה, אחיה שמגיע עם חבר, וגנן יפה תואר, בעל ערווה זהובה.

כמו כמה מספריו הקודמים של מקיואן, ובהם "אהבה עיקשת" המוצלח, גם הרומן הנוכחי כתוב היטב, וניחן בסגולה נדירה: היכולת לתאר הבלים קטנים וטריוויאליים שחולפים בראשי כולם, אך לעולם לא מבוטאים. כאשר בראיוני מכסחת בהתקף זעם חלקת סירפדים, למשל, היא הוזה בילדותיות כיצד תהפוך לאלופת העולם בקטילת סירפדים, וכיצד יציעים שלמים יריעו לכישרונה.

באופן אירוני, דווקא שאיפותיה האציליות של בראיוני - המתוארות ללא סרקזם - מניעות אותה לבצע פשע נורא. ובכל זאת, מקיואן משאיר אותה כדמות אנושית ומעוררת הזדהות. כישרון הכתיבה הבלתי מצוי שלו איפשר לו לרקוח עלילה מחומרים שהיו יכולים לפרנס רומן רומנטי עם גיבור טרגי ובכל זאת לשוות להם אופי עדין יותר (והתרגום המצויין מצליח לשמור על רוח זו).

אבל למקיואן אין בעצם עניין בדמויות שלו - הן פלקטיות להזוויע, ואינן משתנות ומתפתחות. באמצעות בראיוני מתואר הגיבור האמיתי שלו: תהליך היצירה. מקיואן מתפעל מהיכולת של סופר לשכתב את המציאות, לספק לה גרסה טובה יותר. בין השאר, הוא משתמש בתעלול אינטלקטואלי ישן: הוא מספק לטרגדיה שלו סוף טוב, אבל מתריע שזהו פתרון מפוקפק, שבמציאות הכל קרה אחרת.

לכאורה, בתרגיל הפוסט-מודרני הזה, מקיואן חושף את חולשת המדיום שלו, הכתיבה: בסופו של דבר, המציאות תמיד תנצח את משפטיו המלוטשים של הסופר. הבעיה היא שמקיואן דווקא פירסם ספר וקרא לו בחצי אירוניה "כפרה", מודע לכך שזאת אפילו לא בקשת סליחה. השלילה העצמית הזאת הופכת את המלים שלו ללא יותר מאשר הפרשה סדירה. מקיואן אוהב את ההפרשות שלו, מבלי לדעת למה, ורוצה לחלוק אותן עם כולנו.

זה גם ההסבר לפופולריות הבלתי רגילה של הספר בארץ ובעולם - לא צריך לנקוט עמדה כלפי הפרשות של אחרים, אפשר סתם להתענג על יופיין הבלתי תלוי ולהיות פטור מאחריות מוסרית. נורא נעים לשחק בקקה.

________________________________
"כפרה" מאת איאן מקיואן, (הוצאת עם עובד)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by