בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
המרכז למידע זניח 
הטרמינולוגיה של הקרימינולוגיה 
 
  צילום: רוני שיצר, רויטרס    
המרכז למידע זניח |
 
שרית סרי

בחמאס יש יותר בכירים מאשר בבנק דיסקונט * בדיסקונט יש יותר צעקות מאשר בלוויות של פושעים * לפושעים אף פעם אין שכנים שטוענים שהם "חרא של אבא" * ויש גם אבל, בלי לומר "אבל" * שרית סרי מסדרת לכם את השבוע במדור קטן עם תובנות גדולות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

אחחח, איזה פשע, בכיר מספר תשע

מי מספר אחת? אלפרון המנוח
 מי מספר אחת? אלפרון המנוח 
 צילום: יח"צ 
 
מדי תקופה אנחנו נתקלים בכותרת "חוסל בכיר בחמאס". איך זה יתכן שכל כמה חודשים מחוסל "בכיר" בחמאס? כמה בכירים יש להם, לעזאזל? התשובה פשוטה ואפילו מרגיעה:
בואו נאמר שחוסל בכיר? - חוסל.
מישהו צריך לרשת את מקומו? - צריך.
והמישהו הזה מיד הופך גם הוא לבכיר? – הופך.
ואז, עובר קצת זמן, צה"ל מבצע 'פעולה כירורגית' או 'סיכול ממוקד' - ושוב חוסל בכיר. ואז בא במקומו בכיר חדש דנדש, ממש מהניילונים. וגם הוא מחוסל (כי הממשלה בדיוק הכריזה על 'מדיניות החיסולים'). וכך הלאה וכך הלאה. וכו' וגו' וכד' וכיו"ב. נכון שעכשיו הכל יותר ברור? יפה.


דבר דומה קורה עם עולם המושגים של עולם הפשע המאורגן בישראל, אך כאן מגיע בהקבלה הביטוי המשטרתי-תקשורתי שמחזיק קהל שנים רבות: 'היעד מספר אחת של המשטרה'. כבר שנים אני עוקבת אחר המינוח הזה ומבינה שחשבון הוא לא הצד החזק של המשטרה. או שזהו עירבול סדרי עדיפויות והבנת המתרחש. כי אחרת לא ברור כמה 'יעדים מספר אחת' יש להם. הרבה מדי מילים קשות, מושגים מבהילים והתבטאויות קלישאיות דוקרות, הפכו לביטויי שגרה של הכתבים המסקרים פלילים, בכל ערוצי התקשורת, וגם אנשי משטרה שמתראיינים אחרי אירועים פליליים טוענים לא מעט, שאירוע כזה לא ראינו מעולם.
 
מנהיג הטרנד. אחמד יאסין
 מנהיג הטרנד. אחמד יאסין 
 צילום: רויטרס 
 
אבל, כמאמר השיר, עם כל הכבוד לשר, הנושא הכמעט יחיד שיש בו סדר בתוך הבלגן שלנו כאן, הוא הפשע המאורגן היטב. כלומר המלחמות הפנים ארציות שלנו. כלומר המילים הקשורות בו והמונחים שנלווים אליו בטבעיות מבעיתה. כולנו בקיאים במילון המושגים הפלילי שאנחנו חיים בתוכו ולא בשלום, שהפך לחלק מהווי חיינו, דיפדוף בעיתוננו, מן עניין שבשיגרה, אבל בהחלט יכול לסדר לנו את התמונה ולעזור בפיענוח הנהלת (חיסול) חשבונות – ישראל 2008: העולם התחתון, סכסוך משפחות, משפחות הפשע, ארגוני פשיעה, פשיעה מאורגנת, מאפיה, דמי חסות, הלבנת הון, השוק השחור, השוק האפור, החומר הלבן, כנופיות, מלחמת כנופיות, נקמה, שרשרת נקמות, אבטחת עבריינים, שוחד, שוחד מיני, שוחד לאיש ציבור, משחטות רכב, פרוטקשן, הימורים, בתי קזינו, סחיטה, סחיטה באיומים, האזנות סתר, סחר במידע פנימי, סחר בנשים, סחר בבני אדם, סחר בסמים, סחר בבקבוקים, יחב"ל. ואיך שכחתי את התוכנית עם הרייטינג הכי נמוך בארץ – התוכנית להגנת עדים.

ולא הזכרתי במילה (חס וחלילה ושלום והס מלהזכיר) את 'הפגיעה באזרחים תמימים' בתוך כל אמוק החיסולים בין כל היעדים מספר אחת של המשטרה, ואת זה שהמשטרה או התקשורת העניקו לנסיון החיסול הכושל של רוזנזטיין, אי שם לפני חמש שנים, את המינוח הכואב והכל כך רגיש - 'פיגוע רוזנשטיין', נסיון שגבה שלשה קורבנות תמימים שבמקרה עברו ברחוב יהודה הלוי בת"א (כמה מאות מטרים מביתי. וכן, שמעתי את הפיצוץ). מה זה אומר עלינו המינוח הזה, פיגוע? ואם זה פיגוע – אז המחסלים הם שאהידים?

יוצא שבסוף אנחנו נשארים עם האבסורד ביד, ובחיים המשותפים כאן, בין הפגנות להגדלת קיצבאות לתחתנוני חולים להגדלת סל בריאות לבין המשבר הכלכלי המבצבץ ובא, לבין אנשים שהולכים לאבד כל מיני קופות גמל וקרנות לא משתלמות, ומבוגרים שעוד רגע חומקת להם הפנסיה מבין הידיים הרועדות - לבין סך הכספים שהמדינה השקיעה, משקיעה ותשקיע בפענוח חיסולים של ארגוני פשע והשמירה עליהם – סימן שהפשע מאורגן מעולה, או בגרסת היעד העברייני בעצמו: "אין לי אויבים", או בגרסת שכניו של חשוד זה או אחר: "הוא היה שכן טוב ואבא נפלא לילדיו".

עד דק נלעסה הביקורת על תפקודה של המשטרה בחיסול האחרון, ועל התנהגותה של התקשורת שמיהרה כשירות לציבור, להכתיר את 'המלך הבא' של עולם הפשע בארץ, עוד בטרם נטמן אביו, כאילו מישהו מנסה בכוח לגרום לנו להיות, או לפחות להרגיש, איטליה של שנות החמישים. הלו אנחנו כולה "הבורר" – לא "הסנדק".
 
 

יום שישי, את יודעת? באמת יודעת?

למה לכעוס? יגילו ומודי בפנאן על הים
 למה לכעוס? יגילו ומודי בפנאן על הים 
 צילום: יח"צ 
 
שמחתי לראות את גדי יגיל בדמות המציל המיתולוגית בפרסומת של בנק דיסקונט. התשדיר הראשון (עם מודי בראון) צולם כשהוא בתוך סוכת המציל – הפריים שהכי מזוהה איתו – והראה לנו את יגיל צעיר מתמיד, כאילו לא נגע בו הזמן. וזה העלה בי נשכחות, עת הייתי נערה המדקלמת את 'תצא, תצא מהמים... יא בבון', עם המשקפת שמקטינה במקום מגדילה שעשתה לו את 'הים התיכון, אגם כינרת' מהמערכון המקורי.

כשעלה התשדיר השני בהשתתפותו, כבר שמחתי פחות. התשדיר השני יוצר אצלי אנטי בגלל כמות הקריזה הפורצת ממנו שמסיטה את הנושא מהנשוא ומעיפה לי את המושא העקיף לקיבינימט, ואת הנוסטלגיה לבוידעם. כולם כועסים שם, הדיבור אינטנסיבי, המציל כועס ("אמרתם פתוח עד שמונה"), הבעל כועס על המציל, האישה כועסת על המציל שבא להתארח בערב שבת ("עכשיו שישי בערב, לא עובדים דיסקונט, לא חושבים ... לא סוגרים.. לא פותחים"), הבעל (מודי) עם פרצוף מתנצל על ההתנהגות והצעקות של אשתו. המציל נבוך ונעלב ולוקח איתו אל האופק את ההומור שהתכוון אליו הקופירייטר.

לא הבנתי למה אסטרטגיית הפרסום ובחירת הבימוי היא דרך רטינה ורוגז, פנים כועסות וטקסט נובח ששמו בפיה של ליליאן ברטו המוכשרת, ולמה התאורה לא נעימה, ולמה קלוז-אפ עצבני על פניה של השחקנית בדמותה של האישה הרוטנת, שהיא אישה יפה מאד – אך זה לא היה מחמיא גם לדוגמנית בת 30. אם התכוונתם לומר משהו – תגידו לנו. למה לכעוס?

אגב, בדקתי ביני לביני את הטקסט, וחשבתי שאם היה נאמר ברכות זה היה פשוט תשדיר מתוק.
ות'אמת, לא הבנתי בסוף – דיסקונט פתוח בערב שישי?
 

אבל היא מילה שימושית, אבל

 
האם זה נכון שאת המשפט 'סליחה על השאלה אבל' – נהוג לומר לפני שאלה פולשנית? והאם 'סליחה שאני מעכיר את האוירה, אבל' – הוא פתיח להשבתת שמחות?

הבלוג של שרית סרי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by