בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
מוזיקה 
הופעה רופסת 
 
 נוט אול-רייט    צילום: לי מידן    
מוזיקה |
 
עמית קלינג

רופוס ויינרייט מאוד השתדל אבל אמש בהיכל התרבות הוא הלך לאיבוד, נראה ונשמע לא מפוקס ונותר מרוחק מהקהל. עמית קלינג דווקא זכר את המילים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עורר ציפיות. רופוס לבד על הבמה
 עורר ציפיות. רופוס לבד על הבמה 
 צילום: לי מידן 
 
כשנכנסים להיכל התרבות ומגלים כי מול מאות המושבים המלאים ניצב פסנתר בודד, המחשבה המתבקשת היא על אומץ. בטח לא קל לעמוד, אדם אחד, מול האולם העצום הזה; ולכן, עת עולה רופוס ויינרייט לבמה ומתיישב מול הקלידים, מתחילות השאלות: איך הוא יתמודד עם המעבר של השירים שלו, המתוזמרים והמופקים לעילא, לפורמט מופע הסולו, באווירה שלא מאפשרת כל אינטימיות?

לרופוס ויינרייט אין שירים שלא נשמעים כמו סינגלים. יש לו בראש מפעל להרמוניות שנונות וקלילות, וכזה הוא כולו עצמו: שנון, קליל, חינני – לפחות בתיאוריה. מוזיקלית, הוא עבר מסלול של השתנות כפולה: נקודת המוצא שלו הייתה באלבום שירי-פסנתר קטן ומינורי, ונגמר בפסאודו-אופרה הפומפזית שנקראה Release the Stars. במקביל לכך, כישורי ההלחנה שלו צמחו בטור הנדסי. אם כך, הציפיות מההופעה היו גבוהות; זה היה מסקרן לראות כיצד המלודיות הנעימות והחכמות שלו עומדות גם בלי תזמורת שמגבה אותם.
 
לא פסנתרן,  גם לא ממש גיטריסט
 לא פסנתרן, גם לא ממש גיטריסט 
 צילום: לי מידן 
 
באמת שרופוס משתדל, והוא שר נהדר, אבל העניינים מתחילים להתפרק סביב הפסנתר. במקום לעבד את השירים כך שיתאימו לביצועי סולו, הוא פשוט מנגן את תפקידי הפסנתר מהאלבומים, מה שמשאיר חללים גדולים בעיבודים; פסנתרן גדול הוא לא, גיטריסט בטח שלא, וקול הטנור שלו לא מצליח להחזיק הופעה שלמה. אבל לא על מגרעות טכניות ההופעה הזו נופלת. מה שבאמת חסר כאן הוא איזשהו שיא רגשי. השירים מנוגנים, הבדיחות מסופרות, ואכן, מר ויינרייט הוא בחור מצחיק – גם בשירים וגם במעברים שביניהם – אבל או שהוא לא מאפשר לקהל להציץ אל מתחת למסכה המחויכת, או שפשוט אין מתחתיה שום דבר. אולי רופוס אימץ את תפקיד הפרימדונה, הדיווה, הגנדרן, קרוב מדי ללב. הוא נותר מרוחק, מנומס-בכוח, לא מצליח לצאת אל הקהל ובאמת ליצור כאן מומנט מוזיקלי.

מעבר לכך, פשוט נדמה שמשהו בהופעה לא עובד, ולכן ככל שהיא הולכת ומתקדמת, כך הוא הולך יותר לאיבוד. הוא מתחיל להתבלבל בשירים, בקצב, טועה טעויות קטנות על הפסנתר שלבטח היו הולכות לאיבוד אם היה מגובה באותו ערב בלהקה, אבל כאן כל תו שלא במקום, נשמע וצרם. כשהוא מארח את אימו, קייט מק'גריגל (ולא שוכח לתת קרדיט גם לאחותו ולאביו, גם הם מוזיקאים מצליחים בזכות עצמם), והיא מלווה אותו על הפסנתר בעוד רופוס יוצא אל המיקרופון, ומלווה את עצמו בתנועות ידיים מטופשות להפליא, הם מתחילים שיר, ומסתמן שרופוס פשוט לא יודע את המילים.
 
 
חבל שרופוס ויינרייט עסוק מדי בלנסות ולהרשים: בציטוטים מיצירות קלאסיות שהוא משלב בשירים, בבדיחות קלילות עם שיק אופנתי, בחליפה המוזרה שלו (שנראית כמו זו שג'ים קארי הסתובב בה בסרט הבאטמן הכושל ההוא). אם היה יורד מהבמה הגבוהה שאליה טיפס בזכות כשרונו הלא-מועט, ובאמת מרשה לאיזשהו רגע של חיבור ליצירתו להיווצר, היה ניתן לסלוח לו גם על כל הפעמים שהוא לא זוכר את המילים של השירים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by