בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תגיד, אתה לא מריח גז? 
 
 
אבנר ברנהיימר, הזמן הוורוד

חלק א' מתוך יומן המסע של אבנר ברנהיימר לפסטיבל הסרטים בברלין עם "יוסי וג'אגר"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ערב הטיסה שלנו לברלין, התקשר מצוקה כולו עצבים חשופים וצרח: "אם אתם לא לוקחים אותי איתכם לברלין, לפחות תכתוב שהמעיל הצהוב שלי הוא של רלף לורן", וכך הצליח להידחף גם לטור הזה. אבל מעיל הפולו הוולגארי של מצוקה, שבוהקו אחראי כזכור להתרסקותה של הקולומביה, הוא כאין וכאפס לעומת החוויה שעברנו בעלי ואני בארבע לפנות בוקר, עת יוקרתית גרר אחריו למונית מזוודה קשיחה ענקית בצבע ורוד, או יותר נכון איזה גוון של ורוד, משהו כמו לילך-נחנקת או ספנקינג-לייט.

"תסתמו שמנות", אמר לנו לאחר שדחס בקושי את הכבודה הגברית לתא המטען, אבל הוא כשל מלעצור את נהג המונית ששאל אם אפשר לנסוע, או שצריך לחכות לגברת שהמזוודה שייכת לה. אמרתי לו שהגברת כבר הגיעה, ואפשר בהחלט לנסוע. "זו מזוודה מדהימה, אפשר לגרור אותה קדימה, אחורה, על הצד ועל הגב", הסביר יוקרתית כאילו היה לואי ויטון לפחות. "מזוודה מתהפכת", סיכם נהג המונית, ולא ידע כמה צדק.

בבית הנתיבות, חיכו לנו עברית ולועזית בפרצופי בית השיטה. אחד חמוץ אחד כבוש. מסתבר שהם לא אוהבים את השמות שלהם, ודורשים עכשיו ומיד שמות חדשים. אין גבול לחוצפה. שנים הם מנסים להיכנס לטור, וזאת התודה שאני מקבל. מההמראה לברלין, ועד לנחיתה בבן-גוריון שבוע ימים אחר-כך, נאלצתי להציע עשרות שמות חלופיים כמו שרירית וצבאית, ליטופית וחינוכית, פיוטית ונערית, אבל שום כינוי לא היה לשביעות רצונם המלאה, כך שהחלטתי לקרוא להם, זמנית לפחות, מעפעפת ומפלבלת, זאת על שום פלבולי העיניים ועפעופי העפעפיים, שהיו מנת חלקי בכל פעם שניסיתי עליהם שמות חדשים.

מכיוון שברור לי כי גם לשמע מעפעפת ומפלבלת הם יעפעפו ויפלבלו, ארמוז רק שעדיף להם לסתום כי השמות האחרים עליהם חשבתי הם שופינג ופאקינג. למעשה, שופינג ופאקינג זה בכלל לא רע כשאני חושב על זה. נראה. הבחירה הסופית תיערך מיד לאחר שאדע מה אקבל בתמורה לכך שאשמור את הסיפור שמאחורי השמות החדשים לעצמי.

ברלין חיכתה לנו קרה ומושלגת, ואנו שמנו פעמינו למלון. יוקרתית, בעלי ואני למערב העיר, ושופינג ופאקינג למזרח. איכותית שהגיע לברלין ימים ספורים לפנינו כדי לסיים את צילומי סרטו החדש "ללכת על סן-פליגרינו" (המקור "ללכת על המים" נתפס על-ידי סרט אוסטרלי כושל), כבר חיכה במלון. טוב, חיכה זו אולי הגזמה קלה. מכיוון שהחדר של בעלי ושלי לא היה פנוי עדיין, נאלצנו להניח את חפצינו בחדרם של יוקרתית ואיכותית, רק כדי לגלות שאיכותית על הבוקר זו חגיגה גדולה עוד פחות מאיכותית על הערב.

מיד כשפתח את דלת החדר סמוק כולו בגטקס ובגופיה ארוכה לבנה, הבנו שזו הייתה טעות להוציא אותו מהאמבטיה החמה, שהריחה כמו מעיין של סנו-פרש עם כל המלחים הארומטיים ששפך לתוכה. נכון, איכותית צילם כל הלילה, ונכון, גם אני לא סימפטי מוקדם על הבוקר, ובכל זאת, הגענו כולנו לפסטיבל ברלין לחגוג עם סרטנו "יושי אונד יאגר" (כך בגרמנית), שזו סיבה מספיק טובה לשמוח לא? מסתבר שלאו דווקא.

התארגנות קצרה, ונסענו יוקרתית, בעלי ואני למנהלת הפסטיבל, להכריז על בואנו. בחדר של ה"טדי", פרס ההומו-לסבים לסרט המצטיין, יוקרתית התחיל "לפנדל" (מהפועל To fondle, המופיע תכופות בתביעות על הטרדה מינית) את בכיר השופטים השרמנטי, ואילו בעלי החל בארגון הלובי הלסבי אצל זורקת דיסקוס מזרח-גרמניה מקסימה, ששמחה לזהות את הפוטנציאל הטרנסג'נדרי של בעלי, male to lesbo כמובן.

ביחד יכולתי לראות את שניהם כובשים את תחרות "האישה החזקה בעולם", בענף הטלת אוחצ'ות לבריכות חמצון. לאחר שהעניק מהדובדבן שלו לשופט, המשיך יוקרתית לפקיד הקבלה, והחל להוציא הזמנות לכל המסיבות בעיר, פעולה שדרשה ממנו יצירתיות ותעוזה, שכן הפסטיבל הקצה לנו ארבע הזמנות לכל אירוע, בעוד המשלחת הצנועה של "יושי אונד יאגר" מנתה כמה עשרות פרטים על בני זוגם הקבועים והמתחלפים. מאמציו מעוררי ההערצה של יוקרתית בנושא ההזמנות, אף הכניסו אותו למדור הרכילות של אתר הפסטיבל, שם נכתב שאנשי "יושי אונד יאגר" הצליחו להכניס למסיבות 14 איש על כל כרטיס שניתן להם. הרבה כבוד זה הביא לנו.

את הערב הראשון בילינו במסעדה עם מנות קטנות מדי ויקרות מדי. הגענו למקום בעקבות איכותית, שהכריז על עצמו כטיים-אאוט ברלין, מי שמעלה ומוריד מסעדות וברים בנשמת אפו האריסטוקרטית. כל ניסיון להמליץ על מקום שאינו רשום ב"טיים-אאוט-איכותית, ברלין", זכה בנחירת בוז שפירושה: "אתם והמקומות הנחותים שלכם, למה נגזר עלי לכלות את ימי עם אנשים מחדרה ופתח-תקווה ולא עם בני עמי האיכותיים". ווטאבר. החוויה במקום הייתה בלתי-נסבלת במיוחד. המנות התעכבו לנצח, יין הבית היה כבד וגרוע, האורחים הבינלאומיים שיוקרתית הביא לשולחן היו ברובם ביצ'יות היפראקטיביות, ואם כל זה לא מספיק, אז כעבור כשעה, הרבה לפני שהמנות הראשונות עשו את דרכן לשולחן, אמר לי בעלי והבעה של השלמה עם הגורל על פניו: "תגיד, אתה לא מריח גז?". רחרחתי, ואכן, גז. גז גרמני טהור.

לא היה צריך להיות אנה פרנק כדי להבין שמתנכלים לנו, השאלה הגדולה הייתה מה עושים עם זה. דבר ראשון, עברנו לעברית כדי שהאורחים הבינלאומיים לא יבינו, במיוחד הגרמנים שביניהם. איכותית לחש, שאף אחד לא יגיד כלום, צריך לחשוב מה עושים ומה בדיוק אומרים למלצר. אסור לעשות טעויות. בעלי חייך. הוא תמיד רצה להיות בשואה, ואם ישרוד יוכל לכתוב ממקור ראשון את ספרו, "הארכיטקטורה של המוות".

שופינג ופאקינג הביטו זה בזה באימה. שופינג חיפש במבטו המתוק קצין אס.אס. שירחם עליו, ואילו פאקינג מלמל ענוגות: "אני איש עם משרה נעלה, אסור לי למות ככה". לי, אני מודה, לא היה מושג מה לעשות, ורק קיוויתי שזה יהיה מהיר. הרדיאטור שפלט את הגז עמד למרגלותיי ממש, וזמני הלך ואזל. כמו תמיד במקרים האלה, היה זה יוקרתית שתפס יוזמה. "סליחה", הוא קרץ למלצר באנגלית חנוקה, "אבל לא הזמנו ציקלון ביף". המלצר לא ירד לסוף דעתו. "יש איזו בעיה במכונה", הוא ניסה שוב, "יוצא ממנה ריח מוזר", הוא הוסיף כמעט בהתנצלות. המלצר הגרמני, מחוסן גנטית כמובן, לא הריח דבר, אבל הסכים לכבות את הרדיאטור. אם לא מהגז, חשב לעצמו, אולי ימותו מקור.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by